אונזער מתנה (המתנה שלנו)
"המדינה" (וורשה) מספר (38) 16, 25 אוקטובר 1934
א.
כאשר חל יום הולדת נותנים מתנות. ביום כזה חגיגי נותנים ילדים להורים והורים לילדים מזכרות שונות.לפעמים אלה (הם) בעלי ערך ולפעמים שווי פרוטות. לפעמים הם מבריקים בזוהר של יהלומים ולפעמים הם פחות יקרים. אבל תמיד יש למתנות אלה ערך פנימי עמוק בלתי נראה לעין. לא ניתן למדוד ולא לשקול את ערכם ובכל זאת שואבות את כל תוכנם מן המסורת החברתית הנפלאה. כאן לא המחירים הם החשובים אלא קודם כל הרגשות המובעים קובעים: אהבה, מסירות ונאמנות. דווקא משום כך המנהג מקובל כמעט בכל: אצל עשירים ואצל עניים, אצל מאושרים ואצל אומללים. מדי שנה חוזרים על הדבר, מדי שנה נותנים ומקבלים מתנות ומחזקים כך את החוטים הבלתי נראים שקושרים אנשים ביניהם לנצח.
בכל רחבי העולם היום חוגגים עשרות אלפי צעירים יהודים את יום ההולדת של אביהם הרוחני. כותבים מאמרים חגיגיים ונושאים נואמים רציניים. בהם מספרים על כל האפוס של חייו: על ההגנה העצמית הרוסית, על הלגיון, על ההגנה הירושלמית, על עכו והסיום עטור הניצחון, על אבחונים חריפים כנשיכות אולם נכונים, על חזויות נבואיות, לילות ללא שינה וימים ללא מנוחה, על תאוצה ופאתוס, הדר וגאולה, אהבת המולדת ואהבת העם, מספרים על ז'בוטינסקי. ואני שואל: מדוע? שירי אהבה כאשר תוכנם מוכר מקודם? בשביל מה שירת הלל כאשר תוכנה כל אחד מאתנו למד מן המקור החשוב ביותר: מן העובדה.
זה מיותר. מיותר עבור כולם וקודם כל עבורנו, עבור עשרות האלפים שלוחמים יחד עמו, החולמים יחד עמו ונושאים עמו יחד את השאיפה לחרות. לכן בואו נעצום את השפתיים בחוזקה בי"ב בחשוון ולא נזכיר באף מילה את העבר, את הגבורות, הזכויות של ראש בית"ר. אבל נעשה משהו אחר, משהו שילדים יודעים לעשות ליום הולדת של האבא - נכין מתנה.
ב.
טוב, מתנה. אבל היכן מקבלים אותה? בחנות? אצל סוחר? ובמה היא תתבטא? ובכמה אגורות כל אחד מאתנו ישתתף כדי להיות אחד מהקונים והשולחים? לא אחים, את האגורות שלכם תשמרו לחנוכה ואל תלכו לאף סוחר ולשום חנות. שם לא תמצאו את המתנה הדרושה. ומדוע? פשוט מאד: היא בכלל לא נמצאת בעולם החיצוני, היא ישנה בכל אחד מאתנו.
כן, היום כל בית"רי נושא בתוך התאים הכי הנסתרים של נשמתו את המרכיבים הדרושים שיכולים ליצור את המתנה הכי מתאימה עבור ראש בית"ר ליום הולדתו. צריך רק להתחיל לחפש! הנה, נוסעים על פני פולין דרך ערים וכפרים, מגיעים אל הבית"רים להראות להם שוב את הדרך לפעילות ולהתמדה, שוב להסביר את יסודות האידיאולוגיה שלהם ושל משמעת. אולם עוד לפני שתפתח את פיך אתה שומע מכל מקום נשאלת השאלה הנושנת: "אבל מה בקשר לעניין הנסיעה"? כשאתה עומד בפני שורה של בית"רים נדמה לך שבפניך עומדים חולים עם ארבעים מעלות חום. שום דבר לא מעניין אותם, שום עניין יפה, אידיאלי או משמעותי. ידיים שמוטות מטה, חוסר רצון מוחלט, דיבורים לא עוזרים, דרישות לא מועילות. הרבה קננים מאבדים את פרצופם הבית"רי, המדים של בית"ר מיושנים ונטל ללבוש אותם. הרעיון של פיתוח גופני, של הכשרה ואימון צבאי - בקרב בית"ר! - נהיה עניין של יחידים. לשיחות תרבות מתייחסים כאל "קשקוש בקומקום" ושבח לאל אם מתפטרים מהן. שוכחים את כל יתר היסודות, מטלות ושליחויות בסגנון של נוער טרומפלדור - חום של ארבעים מעלות! המותר לנו כך להתנהג? בימי הנעורים של בית"ר לימדו אותנו שקשה להיות בית"רי ושעם הזמן יהיה קשה עוד יותר. לימדו שבית"רי חייב להתמודד עם כל תנאי, בחזית ובקרב התשה, בארץ ישראל ובכפר נידח בגלות, עם רעב ובמצוקה. יהיו רגעים בהם נדמה שהכול כנגד וחסר טעם להגיב לכוחות העוינות ובכל זאת יש להמשיך את המאבק באמונה ובגאווה. להתלונן אינה וגם לא תהיה מידה בית"רית, במצב הכי גרוע יש לעצום בחוזקה את
השפתיים ולהישאר במוצב. זאת הייתה התורה הבית"רית הראשונה שקיבלנו בימי הילדות של תנועתנו שהיום היא רבת עוצמה. מצער שברגעים הקשים והמרים הנוכחיים הרבה מאתנו שכחו את עקרונות היסוד ועם גב כפוף של מורל מדוכא, עם אנחה ויבבה, טיפין טיפין, פה ושם, דוחפים את העגלה הבית"רית. ואף על פי כן יכול להיות אחרת! גם כשאין עליה לארץ אפשר באופן פעיל להתכונן לקראת אותו הרגע (שדרך אגב מתקרב) כאשר נרקוד בתחנות הרכבת, דווקא ריקודי הורה בית"ריים. אפשר לעסוק בפעילות תרבותית ליצירת מודעות לעומק, אפשר לפתח שרירים וללמוד את כל יתר הפרטים של המלאכה הקדושה, אפשר להעצים את הסיפוק העצמי הנובע מכל יום בית"רי שעבר. כמובן, צריך רק לרצות.
בדיוק כאן חייב כל בית"רי לחפש בתוך תוכו את הנתח שלו במתנה הבית"רית המשותפת עבור ראש בית"ר ביום החג שלו ושלנו. כל אחד מאתנו חייב לשאוב מנשמתו הצעירה את המקסימום של שני המרכבים העיקריים והמכריעים של בית"ר: רצון ואמון. בעולם כולו כל אלפי הלוחמים הבית"רים חייבים לתת את תרומתם לרצון הכביר ולאמונה של מחנה טרומפלדור. אתם יחד עלינו לחזור ולשבת ליד "האח" (פריפטשעק) הבית"רי ולחדש בכל שטח פעולה את עבודתנו ואת המאבק שלנו למען הצלתו של "הדגל".
מסר זה הוא המתנה היחידה, האפשרית, אשר אנו יכולים היום להעביר. הבה, במהרה, נייצר ונשלח מכל קצות העולם את המתנה הזו לראש בית"ר.