אומה לוחמת ומטרתה ברורה

אומה לוחמת ומטרתה ברורה

הודעת בווין[1] על מסירת ענין ארץ-ישראל לארגון האומות המאוחדות, מלמדת על פשיטת הרגל של שלטון הדכוי הבריטי בארצנו, כשם שהסתגרות השליטים בגיטאות מבוצרים [2] מלמדת על תבוסתם המחפירה. כך רואים את המצב משקיפי החוץ, שאינם מעלימים, כי מהלומותיה של המחתרת העברית הן ששינו את המצב מן הקצה אל הקצה והעמידו את שלטון הכיבוש במערומיו לעיני העולם.

אולם אין ספק, שגם ההודעה של בווין נכללת במערכת התכסיסים הבריטיים, השטניים, שמטרתם היא אחת: להכריח את הנציגות היהודית הרשמית, לקבל אחת מתכניות החיסול הרבות. המוצעות, פעם בפומבי, ופעם בחדרי חדרים, על-ידי המשעבדים. עם מטרה זו הולכת בד בבד המטרה האחרת: להפריד באופן סופי בין המולדת העברית לבין עם ישראל ולהשאירנו בגיטו תחת אפוטרופסות בריטית, זו או אחרת. ה"טיימס" - הביולטין המודפס של האינטלג'נס הבריטי - לא השאיר בנידון זה כל ספק. האיום שהוא השמיע באזני "היהודים המתונים", אחרי הודעת בווין, היה שקוף ומאלף.

לפיכך לא נשתנה לפי שעה דבר במצב בארץ. שבו תלוי לא רק עתידנו, אלא גם חייהם של רבבות אחינו בגולה. הארץ מוסיפה לחיות בשיני הדכוי הצבאי, שאין לו אח ומשל אפילו בארצות, אשר נכבשו בסער המלחמה. השערים נעולים, המעפילים מגורשים, ואין פדות לעם המעונה ולבניו שוחרי החפש.

כמה זמן יימשך מצב זה? כמה זמן ידונו התכססנים, באיזו צורה לפנות אל ארגון האומות המאוחדות? כמה זמן ידרשו הדיונים במוסד זה, במליאה, בועדות, בועדות המשנה ושוב במליאה, או במועצת הבטחון או בועדת הנאמנת? אין יודע. אולי עשרה חודשים; אולי שנה; אולי שנתיים, ואולי עוד יותר [3]. אף זאת: אין איש יודע, מתי תהא ההחלטה של ארגון האומות המאוחדות.

הבריטים, כמובן, יעשו הכל כדי להאריך את הזמן. הם רוצים כי על שוכני המחנות יעבור עוד חורף ועוד חורף במחנות הניוון. הם רוצים בהתייאשותם של אחינו בגולה מן האפשרות - ומרצונם - לחזור למולדת. הם רוצים, שגם בפני הפורום הבין-לאומי תופיע בעיה של "העדה היהודית" בארץ-ישראל, או של שתי "עדות" יריבות ו"בלתי מתפשרות". ראו, יגידו הבריטים, אנחנו ניסינו להשכין שלום ביניהן, אך לא הצלחנו. ועתה, במטותא מכם עמי העולם, מצאו פשרה בין ששים רבוא,יהודים ארץ-ישראליים לבין העולם הערבי.

רצונם זה של המשעבדים יינתן להם, אם ב"תקופת המעבר", שאין לה כל הגבלה זמנית, תיפסק המלחמה בשלטון הבריטי, שאין לו מקום בארצנו לא לפני הפנייה לארגון האומות המאוחדות, לא אחרי הפנייה ולא בזמן הדיונים על הפנייה. מזימה זו תופר, אם מלחמת השחרור, לצורותיה רבות הפנים, תימשך; אם יתברר למשעבדים, שהם לא יטעונו בתכסיסיהם; אם יתברר לעולם, כי לא ריב עדות כאן, אלא מלחמה של עם, שחלקו בגולה וחלקו משועבד, רק מפני שמלכות זדון גנבה ממנו את ביתו היחידי, הנצחי.

זהו, איפוא, תפקידנו הראשוני בימים הבאים: להילחם; להוסיף להיות, ולהופיע בפני כל הגורמים הבין-לאומיים, כאומה ולא כעדה, כאומה לוחמת ולא כפושטי יד אומללים, כאומה עצמאית ברוחה, הנאבקת על עצמאותה המדינית נגד משעבדיה.

והתפקיד השני הוא: לקבוע את המטרה. הקץ למסחר באדמת המולדת; הקץ ל"דיפלומטיה" של שוק מזרחי! הקץ לתכסיס הנפסד של הצגת דרישה תיאורטית למדינה בעבר הירדן מערבה בליווי הצעה מעשית לביתור הארץ, למדינונת ברצועת החוף עם או בלי הנגב. תהא מטרתנו ברורה. ציון כולה שלנו. עבר הירדן מערבה ועבר הירדן מזרחה מהווים שלמות היסטורית, מדינית וכלכלית. זו מולדתנו, זו אחוזתנו. כאן נרכז את מיליוני אחינו הגולים. כאן נקים ביתנו, בית חפשי לכל. כאן נחיה, נבנה, נפרה את הישימון ונגן. כאן תבוא לביטויה התשוקה העתיקה המקננת בלב כולנו, לחברה מתוקנת, צודקת, מתקדמת.

אם כך נופיע, כאומה לוחמת, שמטרתה ברורה ואינה ניתנת לא לוויתור, לא לחלוקה ולא לממכר ומסחר - נפר את מזימת האוייב, נפרוץ את השערים, שברצונו להוסיף ולהחזיקם נעולים בפני אחינו, נזכה לבעלי ברית, שייסיעו לנו מסיבות חיוביות, או שליליות, או בגלל אלו ואלו גם יחד, ולא נמיט על עצמנו את חרפת ההכשלה. העצמית ואת אסון התבוסה המדינית בפני עמי תבל.

[1] מן ה-18 בפברואר 1947.

[2] אזורי הבטחון המבוצרים, בשביל המשרדים והפקידים הבריטיים, שכונו "בווינגראדים", הוקמו זמן מה לאחר עצירתם של קולינס ווינדהאם.

[3] על פי הודעותיהם של צ'רצ'יל  וקרוסמן בפרלמנט הבריטי.