אגדת השושנה המתה
מה שהדהים עד לחלחלה במחנות שבקרתי בהם, היה הקונטרסט הנורא בין קברות המתים לבין השושנים. המופלאות, שפרחו בשפה, ושכיפיין לא ראיתי בשום מקום בכולם. (סימונוס, כתב צבאי רוסי).
כמה אימה יש בוודאי ביער של מימוזות לרוח שוקט, כשהאילנות מתנענעים, כאילו יש בהם רוח חיים. (ינס פיטר יעקובסן).
הדומם לא צמח מעולם, אבל הצומח- חי תמיד. אלוהים ברא את הצמחים ואת הפרחים, העולים וגדולים על פני בטנה הרחבה של אמא אדמה, בכדי שישמשו ביטויים מוחשים לרחבי לבותיהם של אלפי אלפים ילדי אלוהים, הנקראים בשם בני אם, שחזרו לרחם העפר, אשר ממנו לוקחו. הורדים והעזניות, המשתרגים ועולים על גזעי הברושים של בתי קברות, הכלניות, הסגליות, האוכידיאות, הכריזאנטימות. ועל כולן- השושנים המבצבצות. עולות וגדלות בין קברי אדם- ציצי נשמה הן, אשר מתפקידן לגלות לפנינו את המעט מן המעט מייפין של שדרות הנצח, מרופדות הפרחים, אשר ביניהן מטיילות להן, שלובות זו בזו, מיליונים נשמות ערטילאיות הנחות לעולמים מזיו השכינה. לכתחילה פרחו פרחים וצמחו שושנים רק על קברי אדם, אבל משרבו המתים בעולם והאדמה הפכה מזבח לבניה- פורחים פרחים וצומחות שושנים על כל צעד ושעל, כי גלוי וידוע לו, למי שאמר והיה העולם, כי כל העולם כולו אינו אלא בית קברות גבול למיטב יצוריו- צעצועיו, אשר הו כביכול, אוהב לשבור אותם לאחר ששחק בהם קצת.
אבל מיום ברא אלוהים ארץ ושמים עוד לא פרחו בעולם שושנים כה יפות, כה גדולות וכה חיות כאלה שפרחו ועלו בקרבות מחנות המוות שהנאצים ימח שמם דקימז על אדמת פולין.
היו אלה שושנים הדורות, מלאות הוד וגאון, מוזרות בזקיפותן, מסנוורות באודם עליהן ומרתקית בשפה יפיין. הקנים הגבוהים, שצבעם צבע ירוק חוור, אשר הזכיר משהו מיורק פני הבר מינן, היו זקופים וישרים כרגלי בית היענה בחולות המדבר. גביעי השושנים היו גדולים, רחבים ועמוקים והתקבל הרושם, שגביעים אלו מסתירים ומחביאים בתוכם משהו שלא ניתן להיבשל ולהגלות בתהליך הפריחה, ושנגזר עליו מן השמים להישאר לעולמים ברחם השושנה הבשלה... עלי הגביע התפתלו בצורה מיוחדת במינה ונראו כריסים גדולים, סמיכים ועבותים, שצבעם כצבע הדם הקרוש, המכסים על עין הקבורה, כאילו, בתוך תוכו של הגביע. אנשים שהיו מנסים להסתכל בתוך ציצי הגביע, בין כותרות העלים, היו נרתעים אחורנית ופחד מחלחל היה תוקף אותם; השושנה כולה, כשהיו מסתכלים בה יפה יפה, נראתה כעין גדולה עד למאוד, וריסי הכותרות הוו מסגרת מפליאה, כריסים ממש, לבליטת ציץ ירקרק, מבריק ורחוץ למשעי, שדמות אישון לו, שהיה טמון ומוסתר בקרבי הגביע.
סביב בתיהם של קלגסי היטלר ימ"ש אשר הופקדו להשמיד, להרוג ולאבד את בניו ובנותיו של עם השם, פרחו הפרחים וצמחו השושנים בזקיפות נמרצת ביותר. קרקע זו הייתה שמנה וטובה, כי היא הופרתה בזבל עצמות חשוקות של רבבות קרבנות, שהפכון לאפר ולעפר פורה, מצמיח ומפריח. בלילות הלולא וחנגא, כשסרדיוטי היטלר, שכורי הדם, היו מתהוללים בדירותיהם לקול צווחת מעונים, שסועים וקבורים חיים, היו השושנים הללו מיפות את שולחנות מגדנותיהם ואת אולמות נשפיהם של רשעי עולם. כך זה היה בהתחלה, אך לאחר שקרה מקרה מוזר ומופלא ביותר עם אגרטל אחד מלא שושנים מסוג זה- החליטו הרשעים לעזוב את השושנים בערוגותיהם לנפשן ולא לנגוע סבן גם בפריחתן וגם ברקבונן.
ומעשה שהיה כך היה:
לכבוד יום הולדתו של היטלר ימ"ש קטפו הנאצים בקרבת טרבלינקה תריסרים תריסרים של שושנים כאלה וקבעו אותן באגרטל בדולח נהדר וגדול, אשר מילאוהו מים בכדי להחזיק את השושנים בחיים, ואת האגרטל העמידו באמצע שולחן עצום, מסודר בצורת צלב קרס, מכוסה יינות ומטעמים מכל המינים ומסובב קהל גדול, שהיה מורכב מכל אנשי השלטון הנאציים שבסביבה. פתאום קרה משהו מזעזע: המים שבתוך האגרטל השושנים החלו פתאום להווריד ותוך רגעים מעטים האדימו כדם. נתנה פקודה להחליף את הנוזל במים חיים, אך המים האדומים הגלידו כדם קרוש והשושנים קמלו בין רגע... מאותו לילה החליטו הרשעים לא לנגוע יותר בשושנים ולא לטפל בהן יותר, אך מאותו היום בו חדלו הנאצים לטפל בשושנים- עלה מספרן בסביבה שבעתיים והן כסו באודמן את כל הסביבה.
ומעשה באישה אחת שבתה נשרפה חיים בכבשן המחנה ועצמותיה מורקו לאבקת זבל שדות- שהחליטה לגלות את השושנה שעלתה וצמחה על לשד עצמותיה של בתה. הבת- ילדה בת ארבע עשרה- ניסתה לברוח מן המחנה, נתפסה והושלכה חיים לכבשן האש לעיני האם, שהכריחוה יחד עם אלפי כלואים אחרים, להיות נוכחים בזמן השריפה לדוגמא, כעונש במגיע בעד ניסיון של בריחה. מכל ארשת פניה היפים והעגולים של בתה, היחידה שנשארה לה בעולמה, נשארו לה, בטרבלינקה, רק העיניים, עיניים גדולות ויפות כאלה לא ברא הקדוש ברוך הוא רבות בעולמו. וכשפיה הקטן הצטמק מרעב ושפתותיה התכווצו, כשפתי זקנה, מרוזן וכפן, כשעור פניה הוורוד, כעור כרוב קטן, הפך צהוב ושקוף כגויל עתיק יומין ושיניה נרקבו בין לסתותיה הנופלות ונשארו לה רק העיניים הגדולות והמופלאות, כשני רשפי אש, שהבריקו ובערו בבערת ירקון של גחלילות ענק ושהעידו על להטה של שלהבת פנימית שאיננה רוצה לכבות שום אופן. אהבת טרוף אהבה האם את ביתה וכשנכלאו יחד במחנה המוות, והאם הייתה אז לאחר היריון אומלל, שהביא לה ילד מת מבעל שנרצח זמן מה לפני לידת ילדו- הייתה האם מיניקה את ביתה הרעבה בחלב שדיה הצומקות. וכאשר לא יכלה הילדה לראות יותר בצער אהבת אמה- החליטה לברוח מהמחנה.
שריפת הילדה נמשכה רק רגעים מעטים והשלד שהוצא מן הכבשן הוכנס מיד למכונה מיוחדת ששחקה את העצמות לזבל כימי. האם ידעה מתהליך אחרון זה ובמשך חודשים רבים בשלה המחשבה במוחה שעם התחלת עונת הפריחה באביב היא תגלה את שושנת ביתה. היא הייתה כל כך בטוחה בזה ובטחון זה מלא את ישותה במידה כזאת, עד שלפעמים לא יכלה עוד להחליט בביטחון, אם היא מתכוננת לגלות את מקום מחבואי ביתה החיה או איזה ציץ שעלה על לשד גופה המת, השרוף והשחוק לאפר. האביב בא. כל חלל העולם התמלא ממנו. גם חלל טרבלינקה. אל תטעו, אנשים: זוהי אותה השמש, אותה השמש בדיוק, שזרחה על ראשינו אנו ועל ראשי החיים מתים בטרבלינקה. רק השושנים שצמחו היו שונות מאלה הצומחות פה: השושנים שם היו יותר יפות, הרבה יותר יפות!...
באותו אביב עלו ופרחו השושנים בטרבלינקה וסביבתה בגדלות וזקיפות שלא היה כמוהן. הן היו נתלות מבעד לגדרי התיל המחושמלים, כאגודות פאר, והעלים הגדולים היו קולחים ויורדים בהוד מלכותי עד לשולי הירק שמצד הכביש. וגם מעבר לגדר התיל ולחומת ההסגר התפשטו הפרחים והשושנים וראשי גבעוליהן נראו בזקיפותן המדהימה עד לקצה האופק. ריח השושנים התערבב עם ריח גופות המתים ונוצרה איזו תערובת נוראה של בשמים וקטורת, של פריחה ורקיבה, שהחושים מתמלאים מהם הזיות שאול וחלומות גן עדן גם יחד.
ובאחד מערבי האביב ההוא יצאה האם לחפש אחר שושנת ביתה.
היה לילה. מרחוק הציץ הירח כראש מת מואר, וכוכבים כגחליליות ללא ספור, רפדו את הדשא השחור של שמי קבר עמוקים, מאופק עד אופק. האישה עזבה בחשאי את צריפה וכסהרורית עברה, מבלי שירגישו אותה, את השטח האסור במעבר. היא הלכה במהירות ולפי כוון ידוע, כאילו מישהו בלתי נראה היה מוביל אותה למחוז חפצה. היא התחפרה ועברה, כחפרפרת, את גדר התיל המחושמל ופתאום ראתה את עצמה בתוך שדה רחב ידיים ואדום כדם, המורכב כולו מערוגות של שושנים.
רוח קלילה נענעה את ראשי השושנים ולאורו החוזר של הירח נראה היה כל השדה כלהקה עצומה של אלפי ראשי תינוקות קטנים ומקושטים המתנועעים לפי טאקט וקצב אחד. האם התייצבה בין ערוגה וערוגה והחלה בלחש סוד, לקרוא בשם ביתה. "חנה'לה...!"- אוושת רוח קלילה רשרשה בין השושנים כאילו היו השושנים מסתודדות ומתחלשות ומטכסות עצה ביניהן אם לגלות לה את הסוד אם לאו.
שעה ארוכה קראה האם בשם ביתה וכשלא קבלה כל תשובה כרעה על ברכיה והחלה לקרוא בקול של בקשת תחנונים. "חנה'לה- אמרה- חנה'לה ביתי.. אישון עיני.. ילדתי.. איפה את... תגידי.. איפה.. אל תפחדי ממני.. אל תתחבאי ממני.. אני יודעת שאותך לא אראה... אני יודעת שהפכת לשושנה... אבל את אינך היחידה שהפכת לכזאת... כל כך הרבה שושנים פה... כל כך טוב לכם פה... כל כך יפה... עני לי, חנה'לה... הראיני נא את מקומך... השמיעיני נא את קולך... גליני נא את גביעי שושניך... את ציצי לשד עצמותיך... האם כרעה תחתיה ובמשך שעה ארוכה חברה ולטפה את אדמת שדה השושנים וכאשר קמה שוב על רגליה התגלה לפניה מראה אלוהי: באמצע השדה, בינות לאלפי שושנים פתוחות גביעים, כלו ונפתחו שתי עיניים, מואשרות ומבריקות, אשר מיד הכירה בהן את עיני ביתה.
היא התקרבה באיטיות למקום העיניים ובכרעה ברך לפניהן יכלה האישה להבחין בדיוק בקנה שושנה גבוה ומכפול, המצמיח מתוכו שני ראשי שושנים אשר מתוכן נפקחו העיניים- עיני ביתה. יפות היו העיניים, רעננות וטריות יותר מתמיד. האם הסתכלה בהן ישר-ישר והעיניים הסתכלו בה. "חנהל'ה- מלמלה האם- חנה'לה שלי... זאת את? את?" שתי עיני השושנה נענעו נענוע של חיוב והאם החלה ללטף אותן בידיה ולכסות אותן בנשיקות פיה. "חבקיני נא, חנהל'ה- אמרה האם- חבקיני נא..."- שני הקנים נפתחו ברגע זה כשתי זרועות הפרושות לחבק והאם שמה ביניהם את ראשה. זרועות הזקנים התפתלו והתלפתו סביב ראשה של האם בראוותנות רוטטת ונרגשת. היא הרגישה על צווארה את הקרירות המשיבה נפשות של זרועות הקנין המשתלבים והיא שמה את ראשה כמעט על הקרקע, ידיה מחליטות ומלטפות את החול המכסה את שרשי השושנה ופיה מרטט בלי סוף: "חנה'לה... חנה'לה שלי..."
אותה שעה פסק לגמרי רשרוש הרוח בשדה והשושנים התייצבו דומם, ללא ניע וללא זיע, כשראשיהן מופנות לצד השושנה-הבת המחבקת את אימה. ראשים אלו נראו, בעצם הליל ההוא, כעיניים רואות או כאוזניים שומעות, המופנות בהדרת קודש כלפי מקום ההתחבקות. נדמה היה שלא רק בשדה פסק הרוח אלא שכל היקום עצר את נשימתו. שעה ארוכה נמשכו ליפופי האם את ביתה ולפנות בוקר הרגישה האם כי ביתה רוצה שתלך לה. עוד טרם עלה השחר וצריחות אזעקה מחרידות הזעיקו את מחנה המוות ואת כל הסביבה והבת והאם ידעו שתיהן את פירוש הדבר: בריחה וחיפוש אחרי הבורחת, והבורחת הייתה, הלא, האם! אך האם לא רצתה לברוח והחליטה להישאר על ידי שושנתה. "אמותה הפעם על ידיך אחרי ראותי את פניך". – אמרה, אך השושנה הבת הביעה בנפתולים ובזעזועים נוראים את רצונה שהאם לא תישאר על ידה, בסכנה, מאחורי גבה של גדר המחנה המוזעק. כמה וכמה פעמים ניסתה האם לקרב שוב את ראשה לזרועות קניה בכדי להיחבק ולגפף על ידם- אך השושנה הבת התחמקה מזה, תוך תנודות תפילה וייאוש נוראות. עם בוקר נמשכה עדיין ההיאבקות בין האם לביתה וכלפי זוהר השחר העולם הועם לחלוטין אור העיניים, עיניי הבת, שהזדקרו מגביעי השושנה והאודם של כותרותיה ועליה הפך לכחול שחור ושני הקנים התכופפו כשראשיהם מגיעים לארץ, כאילו כרעו ברך לפני האם ומבקשים ומתחננים לפניה על משהו שרק היא יכולה להבין... בינתיים הוקפה הסביבה מאות נאצים מזויינים, והאם, בראותה מרחוק, החלה בכוח להפשיל את צווארה את קניה-זרועותיה של שושנת ביתה. האהבה והפחד העבירוה על דעתה והיא תפסה את שני הקנים הרכים כתפוס שתי זרועות ממש. פיה נשק ונשך את גביעיהם ואת שרשיהם בתאוותנות והתרגשות נוראה. היא נענעתם וזעזעתם וערערתם עד היסוד ופתאום נרתעה אחורנית, קפצה ממקומה וקמה על רגליה: בידיה הייתה מונחת קמלה ומתה שושנת ביתה כשמרשה הקרוב זוב דם!
האם פרצה בצעקה גדולה ומרה, צעקה מקרקרת קירות ומפרקת קברים, שהחרידה והזעיקה את כל הסביבה. קני השושנים התכופפו וראשיהם שחו לארץ בנענוע תפילת בקשה חרישית לנשמת האחות השושנה המתה והאם, כאילו החליטה פתאום מה עליה לעשות, סגרה את שושנת בתה הזבה דם בין זרועותיה והחלה להתקדם כלפי המחנה.
היא הלכה באיטיות ובביטחון, בידעה יפה מה צפוי לה, ופיה מלמל ללא הפוגות: הרגתיך, ביתי, בשנית הרגתיך- קטפתיך- בתי- שושנתי- חנה'לה- חנה'לה שלי...
היא מסרה את עצמה לרשות מרצחיה בשקט מופלא ובאותו יום סודר הטקס הרשמי של שרפתה. היא הושלכה לתוך כבשן האש כשזרועותיה סוגרות בתוכן את שושנת ביתה הזבה דם.
