אבי געזונט – הדאגה מכרסמת בלב

אבי געזונט

כלל הוא, כי כל היוצא למשימה, נגוע, במידה מסויימת, במשפט קדום. נהג, כי תזכיר לו שעלול לקרות בדרך "פאנצ'ר", יהא מוכן לטרוף אותך. טייס, ויהא אפילו "מיליונר", כלומר טייס שהספיק לעבור תחת כיפת הרקיע למעלה ממיליון קילומטרים, יחפש, בפני כל יסה חדשה, סימנים בשמים מעל ועל הארץ מתחת "שיבטיחו" לו כי יגיע בשלום למחוז חפצו. אפילו סטודנטים, שמשימתם אינה כרוכה בסכנת נפשות – המדובר הוא רק בבחינה שנתית – מחפשים "סימנים טובים" בטרם יתייצבו בפני רבם-בוחנם. זכורני, כי סטודנטים בני-דורי דרשו שיברכום לצאתם לבחינה בברכה מיוחדת במינה: - "שתשבור את הראש". הם הניחו בגלל המשפט הקדום, שפגע אף בהם, כי דווקא "ברכה" זו תהא לסגולה להצלחתם. והיה, כי שכחת וברכת את חברך שעמד להיבחן בברכה הפשוטה: עלה והצלח, היה הלה מוכן לזרוק על ראשך את כל הספרים העבים שהחזיק תחת בית-שחיו.

חיילי המחתרת שלנו היו, פרט ליוצאים-מן-הכלל, חפשים ממשפטים קדומים. הם ידעו, כי בלכתם להסברה המוקדמת, או בצאתם לביצוע המשימה, הם הולכים לסכנת מאסר, או פציעה, או אפילו לסכנת מוות. אך הם היו בדרך כלל הולכים בעינים פקוחות. לא חיפשו "אותות ומופתים". גם לא חששו לדבר לפני הקרב על העתיד.

וככל שהרבו לסכן את נפשם, כן גברה שלוותם הנפשית. לנגד עיני עומד שמשון, מפקדם של פורצי כלא עכו, שהצטיין במיוחד בשלוותו האולימפית. הוא היה איש הקומנדו המהולל (בהרי קרנה כבש בהסתערות "מטורפת" עמדה "בלתי נכבשת" של האויב, בקראו: "בשם ציון, למען כבוד ישראל"!) מיד עם שובו למולדת הצטרף לארגון הצבאי הלאומי ופיקד על פעולות הקרב המסוכנות ביותר. בימי המצב הצבאי – אחד הכשלונות המכירעים של השלטון הבריטי – עבר שמשון כשלהבת מקצה הארץ ועד קצה. בכל מקום הפליא מכותיו באוייב. בכל מקום הפיל אימה ופחד על מחנות עצומים של צבא הכיבוש, שמשון זה, אחד מגדולי גבורי הדור, שעליו עוד אוסיף לספר. מעולם לא יצא למשימה קרבית מתוך דאגה. הוא לא חיפש "סימנים" לא ביקש "ברכות הפוכות". ובצאתו לפרוץ את מבצר עכו, הרגיע את שולחיו: "אל דאגה – אמר בבת צחוק – אביא לכם מחר את איתן ואת שאר הבחורים בריאים ושלמים". ואכן, איתן בא בריא ושלם. רוב הבחורים, שנבחרו למיבצע הפריצה והבריחה אף הם באו בשלום; אך מספר מהם נפלו וביניהם שמשון עצמו, אשר לפי עדותו של מתתיהו שמואלביץ, ביצע בעת קרב הנסיגה מעשי גבורה שרק מי שראה אותם יכול להאמין בהם.

שמשון היה אחד המצויינים בלוחמים, אך לא היחידי, ששמר על "ההומר הטוב", לפני שהפקיד את חייו בידי אלהי המלחמה. רובם ככולם שמרו על "ההומור" לא מתוך קלות דת, כי אם מתוך הפשטות הגדולה, הגלומה בענוות לוחמים-אידיאליסטים ובנכונותם האמיתית להקריב את חייהם שלהם למען חיי האומה. "הומור" זה מצא, בין השאר, את ביטויו בסיסמת-הקרב, או ביתר דיוק, בסיסמת הפרידה – של חיילי אצ"ל. הסיסמה היתה מוזרה בתכנה ומשונה – אם המדובר הוא בילידי הארץ וחניכיה – בלשונה. אבל היא נתקבלה על הכל. מלמל אותה בוגר הגימנסיה העברית; סלסל אותה הצעיר "התימני"; חזרו עליה "צברים" שאולי לא הבינו את פירוש המלים, אם הבן הבינו את משמעותן "המעמדית". "אבי געזונט" - זו היתה הסיסמה. והיה אם ראית קבוצת צעירים עבריים יוצאים מפרדס, או מחדר – הוא מקום ההסברה המוקדמת - ומאחריהם פולחת את חלל האויר קריאה "אבי געזונט", וידעת – אם כמובן ידעת – שעוד מעט יהא "שמח" בארץ והבריטים יקבלו מכה נוספת מידי לוחמי המחתרת. הבריטים היו נותנים הון תועפות כדי לדעת את תוכן הסיסמה הקרבית, וכדי לקבוע מתי והיען היא נשמעת. אך הם לא ידעו ולא שמעו. זה היה סוד המחתרת. "אבי געזונט" אמרו הבחורים, ויצאו לדרכם. וחיל ורעדה אחזו את הסרדיוטות של בווין...

הסיסמה "אבי געזונט" סימלה את שלוותם הנפשית של היוצאים לקרב; היא לא סימלה את השקט הנפשי של "שולחיהם". שקט כזה לא היה. להיפך, דאגה חמורה כירסמה בלב ולא נתנה מנוח,לא ביום ולא בילה. לא רק שינה נגזלה; לעתים אף אפשרות העבודה נשללה. בדיעבד, אין טעם להכחיש את הדבר. אין צורך לספר אגדות על "אנשי פלדה". הקהית רגשות טבעיים אינה מלמת על אופי חזק; אם קיימת "פלדה נפשית" הרי היא נקנית ביסורים רבים. מקום שם אין יסורי נפש, יש רק אכזריות מטומטמת, או טמטום אכזרי. ואנחנו, שנאלצנו לא לגלות רחמים כלפי אוייבי ישראל, כאשר הם לא ידעו רחמים כלפי עמנו, אנחנו רגישים מאוד היינו, רגישים עד לסף "מרה שחורה", ביחס לכל טיפת דם עברי שנגרה.

ביחוד קשים היו ימי הפעולות הראשונות. הפעולות הללו, בהשוואה עם ההתקפות שבוצעו ברבות הימי, לא היו קשות מדי. אבל הן היו מעין חתימת "תנאים" בין המחתרת לבין המלחמה, בטרם באו "הנישואין", בטרם היתה המלחמה למלחמה מתמדת, שהקיפה בלהבה את הארץ כולה. ולפעמים, כידוע קשים האירושין מן הנישואין...,

באותם ימי ההתחלה, קבענו באורח ברור וחד-משמעי את קו הפעולות, את שיטתן ומגמתן. החלטנו כי כל עוד נמשכת המלחמה בגרמניה הנאצית, לא נפגע באובייקטים צבאיים של האוייב. את ההחלטה הזאת, שהוכתבה לנו ע"י תבונה מדינית אמיתית, הגשמנו בשלמותה. גם את ה"הן" המשתמע מתוך ה"לאו", הוצאנו אל הפועל. בקיץ 1945 ביצענו את ההתקפה הראשונה על צינור הנפט העיראקי, בעוד התעמולה הבריטית טוענת, כי הנפט ממוסול דרוש כדי לנצח את יפאן... שנית, קבענו כי בכל התקפה צבאית ייעשה מצד לוחמינו הכל, כדי למנוע אבדות בקרב האזרחים. שלישית: הצבנו בפנינו את המגמה המדינית היסודית של התקפותינו הצבאיות הראשונות. המגמה היתה – מלבד העלאת הבעיה על סדר היום של הדיונים הבינלאומיים – להרוס את יסודות האדמיניסטרציה הבריטית. הנחנו – והתפתחות הענינים הוכיחה שלא טעינו – כי אפשר לפורר את האדמיניסטרציה הבריטית והאזרחית או לפחות לא לתת לה אפשרות של פעילות "רגילה". לפיכך התחלנו מכים במוסדות ממשלתיים שונים והפכנום לתלי חרבות. לפי הצעתו של דניאל, הוא שלמה לוי, אחד מטובי מפקדינו הצעירים (שהוסגר בתקופת ההלשנות ע"י אנשי הסוכנות בידי הבולשת הבריטית ו"בילה" שנים מספר בגלות אריתריאה, סודאן וקניה), הרסנו לראשונה את משרדי "העליה" הבריטיים בשלוש הערים הגדולות. כעבור ימים מספר ניסו בחורינו להרוס את משרדי מס ההכנסה, שבהם נעשתה מלאכת הניצול של המשעבד. הנסיון לא עלה יפה. סיבת הכשלון היתה בחרדה לחיי האזרחים העבריים שנמצאו אותה שעה בבניינים בסביבתם. הושם מטען קטן – קטן מדי – של חומר נפץ רעש ההתפוצצות היה; אך תוצאתה היתה קלושה. ומיד זכירנו למנת לעג של המתלוצצים למינהם.

אולם לא עברו ימים רבים והנחתנו מהלומה אמיתית על ראש השלטון המדכא. מרכזי הבולשת בירושלי, יפו וחיפה הועפו באויר, על משרדיהם ותיקיהם הסודיים, שהשמדתם מנעה בימים הבאים מאסרים רבים מקרב כל הכוחות העבריים. בכל מקום התחולל קרב קצר בין המתקיפים העבריים לבין "כוחות הבטחון" של השלטון הבריטי. בכל מקום היתה יד בחורינו על העליונה. המשימה המשולשת הצליחה. ההישג המדיני והפסיכולוגי היה רציני. לא רק חלק חשוב של האדמיניסטרציה של המשעבד נפגע: נפגע יסוד-היסודות של השלטון הבריטי הקולוניאלי: הפרסטיז'ה, שבה הלמנו במשך כל שנות המרד בלי רחמים וללא הפוגה.

זכורני, כי בימים – ימי אביב תש"ד – נדהמו הכל. נדהמו הבריטים קטלינג שהיה במרכז הבולשת במגרש הרוסים, ניצל ב"נס". הוא התפאר ימים מספר לפני ההתקפה, כי לא עוד נצליח להפתיע את הבולשת. הווה אומר: פעמים הצליח "הקונץ", פעם שלישית לא יצליח. הוא אף אמר במפורש: "הנה לא יעיזו לבוא, ואם יבואו, יקבלו לקח כזה, ש..." אף-על-פי-כן באו בחורנו גם אליו ואם כי נתקלו באש קטלנית, חיסלו את התנגדות האוייב וביצעו את המשימה שהפכה את מרכז הבולשת וסביבתו – כפי שכתב אז עתונאי נכרי – למעין רחוב בלונדון אחרי "הבליץ"...

נדהמו גם הערבים, שהלכו באלפיהם לחזות בבנינים החרבים. בקרב הערבים עדיין "טרי" היה זכרון המאורעות ו"ההבלגה". את עצמם ראו והנה התגלות כזו של כוח ומחץ! אחד המנהיגים החומיינים אמר אז למכר יהודי: "אינני מבין את התנהגותכם בשנות המאורעות, אם יש לכם נוער כזה". במו עיני ראיתי את תדהמתם, אשר יראת הכבוד והיראה שימשו בה בערבוביה. למחרת אחרי ההתקפה נסעתי במכונית ערבית מיפו לירושלים, בדרך בדקוני פעמים מספר שוטרים בריטיי, אבל בקפדנות קטנה מזו שבה בדקו את נוסעיהן של מכוניות עבריות. השוטרים לא ידעו דבר: עברתי בשלום. אך בינתיים "הקשתי" בעזרת חברי שמשון שליווני (הוא עצמו מיוצאי פרס, דומה ל"ערבי אירופאי") לשיחותיהם של שכני הערבים, וידעתי: קרן ישראל הורמה מעלה-מעלה בקרב שכנינו. אחר כך הגעתי לירושלים לסביבת בנק ברקליס וראיתי המון רב, עומד, ללא תכלית, כאילו קפאו שד... אין ספק: הפעולה ההיא ושאר ההתקפות האנטי-בריטיות שבאו אחריה הניחו את היסוד לשינוי הפסיכולוגיה הערבית בארצנו. הערבים אמנם שמחו לאידם של הבריטים; אבל יחד עם זה למדו להעריך את הכוח העברי. במשך כל שנות המרד לא הורמה ידם עלינו, על אף ההסתה הבלתי פוסקת, שניהלו בקרבם סוכני בריטניה.

כמובן גם אגדות, האופייניות לדמיון האוריינטאלי, נפוצו בקרב הערבים על מידת הכוח של המחתרת העברית. ואגדות אלו, שמקורן בהתקפות המחץ שלנו נגד הבריטים דווקא, סייעו לא במעט בשבירת החזית הערבית הפנימית ובעצירת הפלישה הערבית מבחוץ...

כמובן, גם אנשי "המוסדות הלאומיים" נדהמו. לא עוד יכלו לפטפט על "מעשי קונדס של נערי אצ"ל". ההתקפה פגעה בלב השלטון הבריטי. על אף תנאי המלחמה ניתן לה פרסום רחב למדי בכל תחנות השידור ועתוני העולם. המעשה הצבאי היה למעשה מדיני. ומאידך החל הנוער העברי כולו לומד כי אפשר ואפשר להכות במשעבד. זה היה השינוי היסודי שחל בימים ההם: יצאנו מעבדות נפשית לחרות נפשית עוד בטרם יצאנו מעבדות מדינית לחרות מדינית. והשינוי חל לא רק בנפש הלוחמים, מוחצי אייב; הוא חל גם בקרב חוגים רחבים של הנוער שלמד מבחורינו עוז ותעוזה. בזאת הודה בפני משה דיין, מפקד הצבא בירושלים דהיום, בפגישה הראשונה והאחרונה שהתקיימה בתקופה ההיא בינו לביני. נדהמו איפוא אנשי הסוכנות ומיד פרסמו כרוז שקרא "לעמוד מול גל הטרור ללא רתיעה"... אך האמת ניתנת להאמר, כי גם אנחנו יצאנו תחת הרושם המיוחד של ההתקפה היא, אין לשכוח, כי זו היתה ההתחלה. ותמימות מסויימת היא תמיד בת הלוויה של ההתחלה. מכל מקום, הרגש הרגשנו כי העלינו את המרד העברי לשלב חדש, ובטוחים היינו כי יא יימשך ויהיה אתנו אש יהיה. התרשמותנו ואמונתנו היו חזקות במידה כזו, שבשיחה עם אריה בן-אליעזר במלון "סבוי" אמרנו איש לרעהו: "עתה אפשר גם למות..."

אולם בהתקפה זו סבלנו את האבדה הראשונה. בשתי הפעולות הקודמות לא נפל איש. בפעולה נגד מרכזי הבולשת בירושלים נהרג, תוך כדי קרב, סמל אבשלום, הוא בנימין, אחד מטובי חברינו הצעירים. זה היה הזעזוע. דם. דם יקר מכל יקר ניתן. ומה יהא הלאה? אז, רק אז הבינונו את כל האחריות העצומה שהוטלה עלינו. והדאגה כירסמה בלב לספר כל פעולה, בזמן פעולה ואחרי כל פעולה.

הבחורים אמרו "אבי געזונט".