מאגר כתבי מנחם בגין

האנגלים קיימו, במושובותיהם, וגם באפריקה הדרומית, במשך דורות, פרקטיקה של אפליה גזעית, אבל הבורים עשוה תאוריה, הקרוייה אפרטהייד, והיא מרגיזה הרבה יותר ממה שהיה במציאות.
התופעות המרגיזות הן רבות מני ספור. הייתי עד ראיה וגם, אם אפשר לומר כך, עד הרגשה להן. באחת הערים, בהן הרציתי בפני החכמים האצילים מקרב בני עמנו, נתקלתי, בהגיעי לפתח האולם, בקבוצת כושים, שניהלה וויכוח ער עם קבוצת יהודים. עצרתי לידם ושאלתי לפשרה של ההתדיינות. הוסבר לי, כי הכושים האלה רוצים לשמוע את הרצאתי. שאלתי לתומי, מדוע לא יכנסו ולא ישבו ולא יקשיבו. הוסברלי, כי אסורה עליהם הכניסה, על פי החוק ועל פי התקנות, כי לא ישבב כושי באולם הרצאות אחד עם יוצאי אירופה. נדהמתי. ובמידה שאדם יכול לזכור את רגשו, יש לי גם היום הרשם, כי נפגעתי מאד. איך זה, שאלתי לא רק את עצמי, בני אדם באים, רוצים לשמוע בשקט ובשלווה דברי מרצה ואסור להם? תוך כדי השיחה הכללית, פנה אחד הכושים אלי במישרין, הוא אמר לי כמה דברי נועם בקש את התערבותי. הסתבר, כי בעל השכלה היה, רופא, אם זכרוני אינו מטעני. אבל האחראים המקומיים לאולם ולהרצא האמרו לי, כי אין הם יכולים לעשות דבר. לא רק הכושים ייענשו, אם "ייתפסו" באולם, אלא גם הם, בעליו יתנו את הדין על עבירת הכנסתם. הייתי אורח בארץ ובעיר ההיא. משופ כך חסר אונים הייתי. ורוחי נעכרה מאד. סבורני, כי בין כל הנאומים הרעים, המרובים, שנשאתי בימי חיי, הנאום בערב ההוא היה מן הגרועים בהם. זה היה עלבון, שלא נתן מנוח כל שעות הערב ועוד ימים רבים אחריו.
השפלת האדם באשר הוא אדם כיעור הוא. וגזענות, כתובה ומחוקקת ומופעלת, פרושה השפלה מעין זו. אין מכוערת ממנה. החיים טעמם הוא במעט היופי שיש בהם. ואמנם כן, התנגדות למכוער שבחיי אנוש אף בה יופי.