דבר המפקד של הארגון הצבאי הלאומי

אזרחי המולדת העברית, חיילי ישראל, נוער עברי, אחיותי ואחי בציון

מקץ שנים רבות של מלחמה במחתרת, של רדיפות ועינויים, עינויי גוף ונפש, מתיצבים לפניכם המורדים במלכות הרשע כשברכת הודיה בפיהם ותפילה למרום בלבד. הברכה היא זו שאבותינו ברכו ביום חג ומועד; הברכה היא זו, ששפתותיהם דובבו על פרי חדש. והן חג במשכנותינו; ופרי חדש ורך עולה לנגד עינינו. המרד העברי של השנים תש"ד – תש"ח הוכתר בהצלחה. המרד העברי הראשון, אחרי התקוממות החשמונאים, שנסתיים בנצחון. שלטון השעבוד של בריטניה בארץ מולתנו הוכה, עורער, פורק וסולק. קמה, תוך מלחמת דמים, תוך מלחמת כיבוש, מדינת ישראל. נסללה הדרך לשיבת ציון המונית. הונח היסוד – רק היסוד הונח – לעצמאות עברית ממשית. נסתיים שלב אחד – של מלחמת השחרור העברית, שמטרתה הנצחית להחזיר את עם ישראל כולו לארץ מכורתו ולהחזיר את ארץ ישראל – את ארץ ישראל כולה – לעמה בעליה. ואם נזכור כי מאורע כביר זה קם והיה אחרי שבעים דורות – שבעים דורות – של פזור, של פרוק-נשק, של שעבוד של נדודים בלי סוף, ורדיפות בלי קץ; אם נזכור כי הדבר קם והיה בעצם תקופת ההשמדה הטוטאלית של היהודי באשר הוא יהודי; אם נזכור כי המעטים שוב נצחו את הרבים שקמו על ישראל לכלותו והוא יכול להם – אזי, אף על פי שעדיין לא תמה כוס היסורים של אמהותינו ילדינו, הזכות בידינו והחובה עלינו להודות מתוך הכנת לב, לצור ישראל וגואלו על הנסים והנפלאות שעשה עמנו בזמן הזה, כמו בימים ההם. ועל כן בכל לבנו ובכל נפשנו נאמר היום – היום הראשון להשתחררותנו מעול השעבוד הבריטי – ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.

קמה מדינת ישראל; והיא קמה "רק כך": בדם, באש, ביד חזקה ובזרוע נטויה, ביסורים ובקרבונת; אחרת לא יכולה היתה לקום. והנה בטרם תספיק המדינה להקים את מוסדותיה התקינים היא נאלצת להלחם או להוסיף להלחם – בתוקפנות האוייב השטני ושכיריו צמאי הדם מן היבשת, מן הים ואויר.

בתנאים של הקמת העצמאות הלאומית ניתן משנה תוקף לאזהרה, אשר הנשיא הפילוסוף, תומאס גריק מאסאריק, השמיע באזני עמו, העם הצ'כוסלובקי, בעלות שחר חרותו אחרי שלוש מאות שנה של שעבוד. ברדתו, בשנת 1918, בתחנת הרכבת על שם ווילסון בפראג, אמר מאסאריק לבני עמו הצוהלים: "קשה להקים מדינה; אך זכרו, כי עוד יותר קשה לקיים מדינה". ואכן, אחים בציון, לנו קשה, הוי מה קשה היה להקים את מדינתנו. היו דרושים עשרות דורות של נדודים מארץ שחיטות אחת למדינת פוגרומים שניה; היו דרושים גירושים ומוקדים ומרתפי עינויים; היו דרושות אזהרות – שלא נשמעו – של נביאים וחוזים; היה דרוש עמל של דורות חלוצים ובונים והיתה דרושה התקוממות-מורדים, מוחצי אויב, עולי גרדום נודדי ימים ומדבריות – כדי שנגיע עד הלום, עד קיבוץ ששים רבוא עברים במולדת, עד סילוק שלטון הדיכוי הישיר, עד הכרזת העצמאות בחלקה של המולדת, שהיא כולה שלנו. כולה שלנו.

קשה היה להקים את מדינתנו. אבל בוודאי יהיה עוד יותר קשה לקיים את מדינתנו. סבונו גויים גם סבבנו, והם רוצים להכחידנו מגוי. ואותו משעבד, שהוא גם מורו של היטלר וגם תלמידו, אותו משעבד נוכל שהוכה על ידנו במישרין, מנסה עדיין להכותנו בעקיפין; להכותנו ולהכניענו בעזרת שכיריו, מדרום, מצפון וממזרח. על כן עומדת מדינתנו בת היום בלהבות מלחמה. עלן כן יסוד ראשון לקיום חרותנו הוא הנצחון, הנצחון המלא במלחמה המשתוללת עתה בכל רחבי הארץ. למען הנצחון הזה, אשר בלעדיו, לא יהיו לנו לא חרות ולא חיים, דרוש לנו נשק, נשק תרתי משמע; נשק צבאי, נשק חדיש, נשק כבד, כדי להכות את האויב, כדי להבריח את הפולש, כדי לשחרר את הארץ על ארכה ורכבה ממחריביה. ועוד דרוש לנו, לכל אחד ואחד מאתנו, נשק אחר, נשק נפשי, נשק העמידה ללא רתיעה בפני הפצצות אימתניות מן האויר, נשק העמידה ללא היסוס מול פני אבידות קשות, נשק העמידה ללא זעזוע מול פני מפלות מקומיות וכשלונות ארעיים, נשק העמידה ללא נסיגה מול פני איומים ומול פני פיתויים. הא בהא תליא. אם נעמוד בימים הקרובים, אם נעמוד בשבועות הקרובים, מצויידים בפלדת הנפש של אומה נצחית הקמה לתחיה – קבל נקבל בינתיים את הנשק המבורך שבו נמחץ אויב ונביא דרור ושלום לעמנו ולארצנו.

אולם גם לאחר שננצח במערכה הזאת – ואנו ננצח בה – יהיו דרושים מאמצים עליונים כדי לקים את עצמאותנו, כדי לשחרר את מולדתנו. קודם כל יהיה צורך לגדל, להאדיר ולטפח את הזרוע המזויינת של ישראל ואשר בלעדיה לא יהיו לנו לא מולדת ולא חרות, ואף לא קיום. הצבא העברי יכול להיות, ומוכרח להיות, מן המאומנים והמשובחים בצבאות העולם. במלחמה חדישה לא המספרים קובעים; קובע המוח, קובע הרוח. והרוח של לוחמינו מהי? את זאת הוכיח הנוער העברי כולו, הנוער של "ההגנה", הנוער של לח"י, הנוער של אצ"ל, הנוער העברי המופלא והמפליא, אשר שום אומה לא זכתה לשכמותו, אשר שום דור מדורות ישראל מבר-כוכבא ועד הבילו"יים, לא ראה כמוהו. ובאשר למוח, הרי מוחו של ישראל הוא תמצית המחשבה של 120 דורות – 120 דורות של הוגי דעות, של מחפשי אלהים ומוצאיו. כוח ההמצאה של המוח הזה, גדול האוצרות "הטבעיים" שלנו, הוא בלתי מוגבל. המדע הצבאי אשר יהיה מבוסס על המוח העברי, יהיה מן המפותחים בעולם. כוח יהיה לנו, כח רב, באשר מוח לנו, מוח החושב, מוח ממציא.

לקיום מדינתנו לשחרור מולדתנו תהא דרושה לנו מדינות חוץ נבונה. עלינו להפוך את עצמאותנו המוכרזת לעצמאות ממש. וזאת לדעת: כל עוד חייל בריטי אחד – או חייל נכרי אחר – רומס במגפו את אדמת ארצנו, אין רבונותנו הממלכתית אלא שאיפה, אשר למען הגשמתה המלאה יהיה עלינו להלחם לא רק בשדה הקרב אלא גם בזירה הבינלאומית. ושנית, שומה עלינו לקבוע ולקיים את עקרון ההדדיות ביחסינו עם אומות העולם. אין התבלטות, אין הכנעה. אין משוא פנים. הדדיות, איבה תחת איבה. עזרה תחת עזרה. ידידות תמורת ידידות.

עלינו לטפח יחסי הבנה וידידות עם העם האמריקני הגדול. אמנם הממשלה האמריקאית הנוכחית – ממשלת פוסטל – שכחה את אשר הורו ג'פרסון, וושינגטון, לי וטום פיין, אבל יש ויש בקרב העם האמרקאי כוחות אחרים. הם זוכרים ויזכרו. הם יזכרו גם את קורנווליס וגם את לפייט הצרפתי. וכוחות אלה הם שהניעו את ממשלת וושינגטון להכיר בממשלתנו הזמנית.

עלינו לקיים ולטפח יחסי הבנה וידידות עם עמי ברית המועצות. בל נסתיר את האמת. היה היו בעבר יחסי איבה בין מדינת המהפכה לבין תנועת השחרור העברית. היחסים הללו עלו לעמנו בדם ודמע. אך הנה חל, בעקבות מלחמת הגבורה של המחתרת העברית השינוי המהפכני ביחסים אלה. ברית המועצות הכירה בזכותנו לרבונות ועצמאות במולדתנו. ואנחנו לעולם לא נשכח כי הצבא הרוסי המנצח הציל מאות אלפי יהודים מצפרניהן של חיות הטרף הנאציות. אנחנו לעולם לא נשכח, כי בעמוד עמנו מול פרשת הדרכים ההיסטורית הושיטה לו ברית המועצות יד עוזרת וסייעה לו לעלות על דרך העצמאות.

עלינו לטפח יחסי הבנה וידידות עם עמי אירופה, אשר מאחוריהם מסורת ממושכת של מלחמות שחרור ואשר מהן יבואו, בחדשים הקרובים ובשנים הקרובות, המוני שבי ציון. עלינו לטפח יחסי ידידות עם העם הצרפתי הגדול מאור העמים ונושא דגל החופש מימי הבסטיליה. עלינו לטפח יחסי הבנה עם כל אומה, גדולה וקטנה, חזקה וחלשה, קרובה ורחוקה, שתכיר בעצמאותנו, שתסייע לעמנו, שתהא מעוניינת, כפי שאנו מעוניינים בשלטון הצדק והבינלאומי ובשמירת השלום בין העמים.

לא פחות חשובה ממדיניות חוץ היא מדיניות הפנים שלנו. וראשית חכמה של מדיניות זו היא : שיבת ציון. אניות למען השם, הבו אניות עולים. אל שיגרה. אל דיבורי סרק על כושר קליטה, על הגבלות למען הסדר כביכול. מהר. לעמנו אין זמן. הכניסו רבבות, הכניסו מאות אלפים ומיד. מיד. אם לא יהיו בשביל כולם בתים, ימצאו אהלים. ואם אהלים לא יהיו – אין דבר – יש שמים במרום, שמי התכלת של ארצנו. אין מתים מתנאי קיום קשים. מי שראה כיצד חי העם הרוסי בזמן שעמד במלחמת החיים והעצמאות, זה יודע, כי אין גבול, לקרבנות אשר אומה לוחמת מוכנה לקבל על עצמה למען מולדתה, למען עתידה. והן אנחנו במלחמת הקיום הננו עומדים ובריכוז המהיר ביותר של המוני גולי עמנו תלוי יום המחרת שלהם ושלנו כאחד.

ובמדינתנו פנימה יהיה הצדק השליט העליון, השליט גם על שליטיה. בל תהיה רדנות. יהיו נושאי המשרה משרתי החברה ולא רודיה. בל תהיה טפילות. בל יהיה ניצול בל יהיה בביתנו איש – אזרח או גר – רעב ללחם, חסר קורת גג, חשוך בגד או נטול השכלה ראשונית. "וזכרת כי גר היית בארץ מצרים" – צו עילאי זה יקבע את יחסנו אל שכנינו. וצדק צדק תרדוף – צו עליון זה יקבע את יחסינו בין איש לחברו.

שָׁם יִרוֶה לוֹ מִשֶּׁפַע מֵאֹשֶׁר בֶּן-עֲרָב, בֶּן-נַצֶּרֶת וּבנִי;
כִּי דִגלִי, דֶּגֶל טֹהַר וָיֹשֶׁר יְטַהֵר שׁתֵּי גְדוֹת יַרדֵּנִי.

ועוד נזכור: מדינת ישראל היא זו שהקימונו. נשמור על המדינה; נשמור על ישראל. ומבחינה זו אולי יקופל כל הרעיון החברתי והממלכתי בפסוק אחד: "יותר משישראל שמרו על השבת, השבת שמרה על ישראל".

למען העקרונות הללו תילחם, במסגרת החוק העברי, במסגרת הדמוקרטיה העברית, תנועת החרות – שתעלה ממעמקי המחתרת העברית, שתוקם על ידי המשפחה הלוחמת הגדולה, אשר התקבצה מכל החוגים, מכל הגלויות; מכל הזרמים, סביב דגלו של הארגון הצבאי הלאומי. האאגון הצבאי הלאומי נוטש את המחתרת בגבולות המדינה העברית העצמאית. אנחנו ירדנו למחתרת, אנחנו עלינו למחתרת, תחת שלטון דיכוי נכרי כדי להכותו ולסלקו. ואכן הכינו, היטב הכינו וסילקנוהו. לעולמים סילקנוהו. לעולמים סילקנוהו. עתה קם, לפי שעה בחלק של המולדת, שלטון עברי.

ובחלק זה של המולדת, בחלק המשוחרר, בחלק שבו ישלוט החוק העברי – והוא החוק היחידי החוקי בארץ זו – אין צורך במחתרת עברית. במדינת ישראל נהיה חיילים ובונים. לחוקיה נשמע, כי חוקינו הם, ואת ממשלתה נכבד, כי ממשלתנו היא. רק תזהר נא הממשלה העברית, הממשלה הזמנית וכל ממשלה אחרת שתקום במקומה, שהיא, היא עצמה לא תיצור על ידי וויתורים כלפי חוץ או על ידי רודנות כלפי פנים, מחתרת חדשה. תשמור נא הממשלה העברית על העצמאות שנקנתה בדם גיבורים וקדושים ובל תפקיעה מתוך כניעה לעריצים או אימתנים. ותשמור נא הממשלה העברית על זכויות האדם והאזרח, ללא הפליה, ללא משוא פנים; תשמור נא על עקרונות הצדק והחופש ויהיה ביתנו מאור באור אהבת אחים ואחוות ישראל.

מדינת ישראל קמה אך זכור נזכור, כי המולדת עדיין לא שוחררה. נמשכת המלחמה ועיניכם הרואות כי לא שוא דיברו לוחמיכם; הנשק העברי הוא שיקבע את גבולות השיפוט של השלטון העברי. כי הוא במערכה זו; כן יהיה בעתיד. המולדת היא שלמות. הנסיון לבתרה לגזרים הוא לא רק נסיון נפשע; הוא גם נסיון נפל. המולדת היא שלמות. היסטורית וגיאוגרפית. מי שלא מכיר בזכותנו למולדת כולה, אינו מכיר גם בזכותנו לשטח משטחיה. ואנחנו על זכותנו הטבעית והנצחית לא נוותר. נישא את חזון השחרור המלא. נישא את חזון הגאולה לשמה ונגשימו. בבוא היום נגשימו, כי חוק עולם הוא: אם עובר, או אם מישהו מעביר קו מפריד בין מדינת הלאום לבין מולדתו, אחת דתו של הקו המלאכותי – להיעלם. המדינה תכסה את המולדת. המולדת תהיה מדינתנו. ואל נשתעשע במלים לועזיות, אל נדבר על אירידנטה. לא בעיר שנגזלה הוא המדובר. המדובר הוא בחמש ששיות של אדמת המולדת שאנו יכולים ומוכרחים להפרותם למעננו ולמען הבאים אחרינו, למען בטחוננו ובטחון אחינו ובנינו ולמען – השלום. על כן נישא, נישא בגאון, את חזון הגאולה השלמה, את חזון המולדת המשוחררת תחת הדגל העברי, דגל החופש, דגל השלום, דגל הקידמה. עוד הנף יניפו חיילי ישראל את דגלנו על מגדל דוד; עוד חרוש תחרוש מחרשתנו את שדות הגלעד.

אזרחי המולדת העברית, חיילי ישראל

אנו עומדים בעיצומו של הקרב. עוד נכונו לנו ימים קשים ואולי קשים ביותר. דם – דם יקר מכל יקר – נשפך ויישפך. חשלו את רצונכם, אחים, שריינו את לבכם. כי זוהי הדרך – דרך היסורים והקרבנות – ואחרת אין. לא נקנה את השלום מידי אויבינו במחיר הויתור על עצמאותנו, על ארצנו. רק "שלום" של טריבלינקה חדשה. על כן דרכו עוז והיכונו למבחנים מכריעים. עמוד נעמוד. אלהי צבאות יהיה בעזרנו, גבורת הנוער העברי וגבורת האם העבריה, האם הגיבורה, הנותנת את בנה, כחנה, על מזבח ה' – הגבורה העילאית הזאת היא שתצילנו מכף איובינו ותוציאנו מעבדות לחרות, מסכנת השמדה לחוף מבטחים.

ואתם אחי, בני המשפחה הלוחמת, הזוכרים אתם כיצד התחלנו, במה התחלנו? והנה עינכם רואות, כי הזורעים בדם בחרות יקצורו. בודדים ונרדפים, גלמודים ומעונים הייתם. הושלכתם לבתי-כלא ולא נסוגותם, גורשתם מן המודלת ולא נשברתם, הועלתם לגרדום – ושרתם. כך כתבתם, במו ידיכם כתבתם, דף מפואר בתולדות עמנו, ועוד תוסיפו לכתוב, לא בדיו, בדם ויזע, לא בעט, בחרב ובאת. לא תזכרו עוול ולא תדרשו פרס. הפרס היחיד שלנו הוא שהנה זכינו לראות את אומתנו משתחררת באמת ולוחמת – כולה – על חרותה. הפרס האמיתי שלנו יהיה כשנזכה אם נשוב חיים מן החזית – לפשוט בערי ארצנו, הריה ועמקיה ולראות ילדים עברים משחקים ואין מחריד ומעל ראשיהם הפעוטים, החביבים מכל חביב, חג אוירון והוא אוירון עברי ומולם בא חייל והוא חייל עברי, ומרחוק משקשקת רכבת והיא רכבת עברית. אה אחים, היש אושר גדול מאושר זה?

אך לפי שעה נחשוב על הקרב, רק על הקרב, כי הוא שיכריע את גורלנו, הוא שיקבע את עתידנו. ולקרב הזה תלוונו רוחם של מחדשי האומה, בנימין הרצל, מכס נורדוי, יוסף הגלילי, תרומפלדור ואבי הגבורה העברית המחודשת, אבינו מורנו ורבנו זאב ז'בוטינסקי. לקרב זה תלוונו רוחם של דוד רזיאל. גדול המפקדים בדורנו, ודב גרונר, גדול החיילים והמקריבין. לקרב זה תלוונו רוחם של גבורי הגרדום, מנצחי המוות. לקרב זה תלוונו רוחם של מיליוני אמהותינו השחוטות, של אחינו הטבוחים. של תינוקותינו החנוקים. בקרב הזה נמחץ אויב ונביא פדות לעם שבע רדיפות וכמה חירות.

אל אלהי ישראל, שמור על חייליך ותן ברכה לחרבם המחשלת מחדש את הברית שכרת עם סגולתך עם ארץ בחירתך.

גור אחיה יהודה! למען עמנו, למען ארצנו, קדימה לקרב, קדימה לנצחון!

לקריאת הנאום בעיתון