מבוא לתורת המשק

מחסור ושעשועים. הכרח ומותרות

בפעולת חייו של האדם אפשר להבחין בבירור שני מניעים יסודיים. התינוק בעריסה מוציא לפעמים קולות ומתנועע מפני שהוא רעב: זאת היא בשבילו צורת "הפעולה" או "ההתאמ­צות", והמניע הוא הרעב, ז. א. המחסור במה שהוא. גם כשישבע הוא יוסיף להוציא קולות ולהתנועע, ואולם לא מתוך מחסור, כי אם לשם שעשועים. הבדל אפייני בין שני סוגי הפעולה הוא, בין השאר, בזה שבמקרה הראשון התינוק בוכה ובשני — צוחק. ואולם ההבדל היסודי הוא בזה, שהסוג הראשון — הוא נחוץ; אם גורם זה לא ימצא את סיפוקו, התינוק ימות: האדם נלחם כאן למינימום הנחוץ לקיומו. לעומת זה הגורם השני — השעשועים — יכול גם שלא למצוא את סיפוקו מבלי כל סכנת חיים: לפנינו במקרה זה התאמצות, הנעשית לא לשם הדבר ה״הכרחי", כי אם לשם משהו, שגם להלן נגדירו בתור ״מותרות״. יש לציין — וכאן אנו נוגעים בנקודה בעלת חשיבות מרובה — שהתינוק בסביבה נורמלית ירבה פי עשר או פי מאה באמצעים מהסוג השני, מאשר הראשון. אם המינקת דיקנית היא, לא יהיה לו בכלל צורך באמצעים מסוג מ׳ (מחסור); ובה במדה שהוא ירגיש עצמו יותר בריא ומאושר, ז. א. במדה שימעטו הדברים החסרים לו, הוא ירבה באמצ­עים מסוג ש׳ (שעשועים).

עוד נקודת הבדל: הגורם מ׳ — הגנתי; הגורם ש׳ — מתקיף, אגרסיבי, שואף להרחיב את תחום חויותיו, ביתר דיוק: להרחיב את תחום שלטונו.

החלוקה הזאת בין מ' וש׳ חלה על כל צורות הפעולה האנושית, ובפרט — על הפעולה המשקית. יש רק לקבוע מהו המחסור במובנו האמתי, השרשי, שאינו סובל צמצום, ומה הם גבולותיו, וכן מה הם השעשועים במובנם המדעי.

אם להבחין יפה, הרי חלק הארי של הדברים שהננו עושים, משום שהורגלנו למנותם בין ה״הכרחיים", אין בהם, לאמתו של דבר, משום הכרח. לא רק שעון ועניבה, כי אם גם כסא, שולחן ומיטה אינם כלל ״הכרחיים״. הקריטריון — האי של רובינזון. המיליונר המפונק ביותר, אם יושלך לאי שומם, ישאר בחיים, בתנאי שימצא בו את מינימום המחיה; ואז יתברר, שאפשר לאכול בלי מזלג, לישון על גבי החול, ללבוש עורות בלתי תפורים. מינימום זה — שבלעדו באמת אי אפשר, כי תאבד — הוא הוא ה״הכרח". כל השאר, במובן מדעי או "מוחלט", הנהו מותרות.

מובן שבחיים משתמשים במלה מותרות לא במובנה המוחלט, כי אם היחסי, בשביל כל מה שנמצא כיום, במקום ידוע ולגבי מעמד ידוע, מעל לרמה הרגילה. ואולם במובן מוחלט או מדעי, יש לכלול במותרות את כל הדברים, שבלע­דיהם יכולה לחיות על האי השומם משפחה בריאה. כל מה שנמצא מחוץ לזה נחשב פעם בתור מותרות. כאשר מי שהוא עשה לו לראשונה שולחן בעל 4 רגלים במקום ארגז סגור, קנאו בו השכנים ובאו לראות ברהיט החדש.

אצל הקבצן הירוד ביותר בערינו מלא הצריף "מותרות במובן המוחלט". אפילו בגדיו הבלויים אינם סחבות סתם, כי אם סחבות התפורות בשיטה ידועה, מעיל, מכנסים וכו'.

כמעט כל המותרות של דור העבר נחשבים ל״הכרח" בדור הבא. אין זו Notbedürfnis, כי אם Wahlbedürfnis; צורך פסיכולוגי בלבד, מחושב ונלמד ואפשר גם מבלי סיפוקו בלי כל נזק לחיים.

מכאן נובע, שכל אותו החלק של פעולת האדם, המכוון ליצור דברי "מותרות במובן המוחלט", אינו שייך לסוג מ׳, כי אם לסוג ש׳. לרוב אין אנו תופסים הבדל זה; ביחוד אין תופסים אותו אותם האנשים, שעליהם לעשות את המאמץ המייצר. התופרת, שקבלה עבודה נוספת, כדי שתוכל לקנות מיטה חדשה, למשל, לאחר שבישנה התמוטטו הרגלים (אם כי גם בלי רגלים אפשר להשעינה על הרצפה), — אינה יודעת ואינה יכולה לדעת, כי לילות העמל חסרי־השינה שלה שייכים להופעות "השעשועים". והפועלים, העובדים בתעשית בובות או קלפים, עושים זאת, כמובן, בלחץ הגורם מ', כי ללא שכר עבודתם ימותו ברעב. ואולם, אם להתבונן לחברה בשלמותה, כי אז חלק עצום של מאמץ המשתכר הקולקטיבי שלה יוצא ללא ספק לייצור דברים לא "הכרחיים", כלומר דברי מותרות, ולכן צריך חלק זה להכלל בסכום הכללי של פעולת החיים בסוג ״השעשועים״.

היות והמלה "שעשועים" בשימוש הרגיל רומזת להתעס­קות "בלתי רצינית", יכול הקורא להניח בטעות שהופעות השייכות לסוג ש׳ מתגלות בעיקר (אם גם לא בלבד) בענף הפעולה ״הרוחנית״ של האדם — ספרות, מדע, דת, מדיניות וכדומה. זוהי טעות: חודו העיקרי של הגורם ש', הוא דוקא בפעולתו המשקית של האדם. הכשרון של הפעילות הכלכלית נפוץ בין האנשים הרבה יותר מכל כשרון אחר. לו אפשר היה לחַשב באופן סטטיסטי באיזה שטח מפזרת האנושות יותר מאמצים לא הכרחיים, כי אז מצאנו במקום הראשון את שטח הפעולה הכלכלית, ולא שטח הפעולה האמנותית, או האמונה, או המהפכה.

מהו חלקם של "השעשועים" בפעולה המשקית של החברה האנושית, — יש להניח שבעל מקצוע טוב יכול היה לחשב זאת גם כעת. לא אקח על עצמי תפקיד זה; אבל גם בלי סיכום הנני חושב לבטוח, כי עם הזמן הולך וגדל חלקם של המותרות ולזה נקרא בשם "התקדמות". במדה שדרגת ההת­פתחות של האנושות יותר גבוהה, היא מקדישה חלק יותר גדול של המאמץ המייצר הקולקטיבי לשעשועים, ותפקיד יותר קטן נשאר בפעולות־חייה למחסור.

הערת המחבר

הדפים האלה אינם עדיין אלא הערות, עלים בודדים שנכתבו בחפזון, בלי שיטה, בתור חומר לספר ש״אולי ייכתב בעתיד". לו בטח המחבר כי באמת עוד יזכה לכתוב את הספר הזה — לכתבו אחרי כמה חדשים של עיבוד וליטוש — כמובן לא היה מסכים להדפסת הרעיו­נות הפורחים הללו. גם עתה איננו רוצה שייחשבו למאמר מסוים ואחראי.

העלים נכתבו בשפה לועזית, וקשה אולי להתאים את הטרמינולוגיה שלהם לרוח הלשון העברית. למשל, במקור השתמש המחבר במונחים ״צורך״ ו״משחק"; המתרגם ביכר את הביטויים "מחסור" ו״שעשועים". אחרי התיעצות ארוכה הוסכם עכשיו לקבוע, בתרגום העברי, זוג מונחים הסמוך אל נוסחה המפורסמת Panem et Circenses — "לחם" ו״שעשועים", ל׳ וש׳.

המחבר לא יוכל להשגיח על הדפסת הפרקים, ועל כן מקבל המתרגם את האחריות השלמה על הניסוח העברי.

‎

השעשועים בתור גורם בהיסטוריה

מובן, שכפילות הגורמים ל׳ (לחם) וש׳ (שעשועים) קיימת לא רק במאמץ "המשקי": היא עוברת דרך כל ההיסטוריה.

בפרק זה, ואולי גם באחרים, אצטרך להסתמך במדת מה על תורת מארכס. ברצוני להזהיר בהזדמנות זו את הקורא מפני המנהג המוטעה, שנתקבל בזמן האחרון במחנה המתנג­דים למלחמת המעמדות: זהו המנהג להשתמש במלה "מרכסיזם" בתור מלת גנאי. אמנם היתה לו למרכס (ובזה איננו היחידי בין הלמדנים), נטיה למסקנות בלתי מחושבות ושט­חיות; פסקי דינו על היהודים, למשל, הם פטפוט. במדה פחותה יש פטפוט בהכללותיו בקשר עם "דיני" השכר, תורת ריכוז ההון, תורת ההתרוששות (פרולטריזציה) של ההמונים וכו'. ואולם אין זה מפחית את החשיבות הכללית של הנתוח שלו לגבי ההופעות הסוציאליות: כאן יש הרבה דברים איתנים, ואולי אפילו נצחיים.

בפרט אין לדחות תמיד וללא הבחנה בתור "טריפה מרכסאית", את שיטת הפירוש "הכלכלי" של תופעות היסטוריות, כי אין ספק שבמקרים רבים הפירוש הזה הוא נכון. ואולם אין לשלול, שהיו וישנן בהיסטוריה תנועות כבירות, זעזועים, מהפ­כות, שהמומנט המניע העיקרי בהם הוא ש׳ ולא ל׳. לשם יתר בירור נשתמש כאן בהגדרה ה״תמימה" של המרכסיזם עצמו: בהופעות המוניות רבות, המניע היסודי הוא לא הגורם "החמרי", כי אם "הרוחני".

כדי להווכח בזה, לא תמיד יש להתרחק משיטת מרכס. לפי שיטה זו, למשל, התפקיד הראשי כמעט בהיסטוריה שייך למל­חמת האינטרסים המעמדיים, ז. א. קודם כל השאיפה הכבירה של המעמדות העליונים לעושר. ואולם מה היא השאיפה לעושר? העשיר צובר משי, קטיפה ופנינים, שטיחים, שש ותמונות, סוסי מרוץ וכדומה — הכל, כאילו מלכתחילה, שעשו­עים לטעם האמנותי, או לרגש ההתהדרות, או ה״סנוביזם", או אמביציה גדולה או קטנה, בקיצור — גורמים בהחלט לא ״חמריים״. המשל האפייני ביותר הוא הכילי הקלאסי — הרפגון או פלושקין: שניהם כעין בטויים צרופים ומרוכזים של רדיפה אחרי עושר "חמרי", ואולם הם עצמם חיים בעוני, אינם מבקשים להם כל יתרון "חמרי" ומעריכים רק את ההכרה הרוחנית הבלתי נתפסת של העושר. הקמצנות של הרפגון היא לאמתו של דבר אחת הדוגמות המגובשות של ש' המוחלטת, שהוכנה כאילו במעבדה.

לסוג זה שייכות כמובן גם כל ההופעות של רדיפה אחרי שלטון: לפסיכולוגיה של יוליום קיסר, טמרלן, קרולוס הגדול, האפיפיור הילדברנד ונפוליאון לא היה שום דבר משותף עם הגורמים מטפוס ל' (או עם השאיפה לריוח "כלכלי"). אפשר כמובן לומר, ולעתים גם להוכיח למעשה, שמי שהוא מהם ידע להשען ברגע המתאים על "המחסור הכלכלי" של ההמונים. אפשר, למשל, שאת הדחיפה הראשונה לאטילה נתן איזה רעב גדול באסיה; ואולם אפילו המרכסיסטים אינם מוסיפים כעת לטעון, שרק ע״י זה אפשר לבאר את כל קורותיהם של אטילה וההוגים. להפך, אני הושב לבטוח שההיסטוריון העתיד, שיהיה מזוין בכל הידיעות שלא עמדו לרשות קודמיו, יתאר את המאורעות הכבירים ביותר בהתפתחות האנושות דוקא בתור התגלמויות של הגורם הטבעי של השעשועים. רק לפר­קים יהיה גורם זה מקושר עם עניני "מחסור", ביחוד מחסור ״כלכלי״ — ולעתים קרובות (חושבני שקרובות מאד) יתברר, שלא המנהיגים בלבד, כי אם גם ההמונים הקריבו מתוך הכרה ולזמן רב את עניני ה״לחם" למען גורם "השעשועים". זה נוגע גם לכמה מהפכות טפוסיות, אולי לרובן, ואולי — לכולן.

לגורם ש׳ תפקיד גדול אפילו בהופעה המונית כמו הגירה — אף כי מקובל לחשוב את ההגירה להופעה "כלכלית" טיפוסית. אין אני נוגע כבר בהגירה בשם חופש הדת, כמו Pilgrim Father של המאה הי״ז. בהגירה הרגילה "לאמריקה" במאה הי״ט אפשר היה לראות על כל צעד ושעל, שמשני אנשים שנמצאו באותם התנאים הכלכליים, המשפחתיים וכו', האחד היגר והשני נשאר. למה? כי סוף סוף אפשר היה למצוא מחיה גם במקום הישן, כלומר הגורם ל׳ בלבד לא הספיק. ההגירה הופסקה עכשיו ושום אסונות לא קרו; עוד ראיה נוספת, שהתנודות ההמוניות שלפני המלחמה לא היו כלל "הכרחיות". המהגר הוא כמעט תמיד אדם בעל גורם ש' מוגבר במדת מה, במובן ידוע הרי זה ״רודף הרפתקאות״ או cupidus rerum novarum.

השטח שבו שולט גורם ש׳ שלטון יחיד, זהו אותו השטח של קורות העולם, שבו אנו נתקלים ב״תפקיד האישיות". לא כאן המקום לדון בשאלה, האם תפקיד האישיות בהיסטוריה גדול או קטן. לשם פשטות נתפוס עמדה בינונית, ונאמר, שלעתים הוא יותר חשוב ולעתים פחות. בכל אופן יש לקבל כעובדה את השפעת האנשים היוצאים מהכלל על מהלך ההיסטוריה ולהביא את זה בחשבון. ושוב אישיות יוצאת מהכלל לא עשתה אף פעם שום דבר "יוצא מהכלל" "מתוך הכרח". יהיה מי שיהיה וישאף למה שישאף — שלטון, התגלות אלהית, אמת מדעית, צדק עלי אדמות, נקמה בעד עלבון נושן, גילוי ארצות חדשות או סתם תהלות ומחיאות כפים — גאון או רמאי, גבור או עובר־אורח — המניע שלו היו תמיד גורמים מטפוס ש׳. עד כמה שבתולדות האנושות ניכרת ההשפעה של משה רבנו, בודה, ישו, סוקרטס, אריסטו, קונפוציוס, לויולה, קולומבוס, גליליי, לינקולן, גאריבאלדי, לסל, קרומבל, לוּטר, דנטה, ג׳ורדנו ברונו וכל האחרים, שאין קץ לרשימתם, באותה מידה התולדות הן קודם כל תוצאה של אותו סוג הת­אמצות הרצון, שקראנו לו "שעשועים".

אגב, ההבדל בין "לחם" ו״שעשועים" אינו כלל בזה שהאח­רונים "יותר קלים". ידוע לכולנו, שהודות למכונה הולכת ופוחתת עבודת השרירים של האדם; ואולם הענין אינו בזה ואין לערבב את המושג המדעי שלנו עם המושג הרגיל שעשו­עים, שהוא "ללא התאמצות". האַלפּיניסטן המטפס על פסגת הר, שאינה נחוצה לאיש, משקיע בלי ספק יותר התאמצויות מאשר כורה־פחם במכרהו, אם כי הראשון משרת את הגורם ש׳ והשני — את הגורם ל׳.

את הערך האֶתי והפילוסופי של ההבדל, שעליו דנו בפרק זה אפשר לבטא בעזרת אותה ההשואה של שני "המפעלים". האנושות בדרך התפתחותה מחצי־חיה לחצי־אֵל עברה, עוברת ועוד עתידה לעבור דרך קשה ומיגעת. ואולם מה היא דרך זו, ומה הוא התוכן של המאמץ הזה והיגיעה הזאת: האם זהו — sub specie aeternitatis או מנקודת־ראות הסיכום הסופי — סבל הכורה, שירד למכרה מתוך מחסור, באין ברירה, תחת איום של רעב ואבדון — או שזוהי הרפתקה חפשית ונהדרת של מטפס הרים, המעפיל אל הפסגה הבלתי נחוצה, "סתם ככה", בשם איזה רצון ילדותי, או מלכותי, או אלהי?

מניע ה"מלכות" (מ׳)

המניע ש׳ הנהו בעת ובעונה אחת גם "מניע המלכות". הילד בערשו, בו פתחנו במחקר הזה, ממשיך בהעשותו שבע את מאמציו הקולניים והתנועתיים, הוא מוסיף להתגבר על מכשולי האינרציה, הכובד וכו׳ — במלים אחרות — הוא מוסיף להאבק. למה הוא נאבק בתהליך הש׳, לאחר שהל׳ כבר בא על שכרו? ברור, להרחבת תחום חייו: לנגוע בקיר ערשו, למשש או לשבור את צעצועו, או פשוט לנסות עוד תנועת שרירים אחת, להוציא הגה חדש. אם להתבונן לתופעה זו, כל זאת תסוכם בקריאה אחת: "שלטון". שלטון על גופו, קולו, על המרחב ועל צעצועו. נסו נא למנוע בעד תנועותיו — אם התינוק יתפוס כי בדרכו התיצב מכשול, הוא יבכה: אתם הגבלתם את שלטונו האבסולוטי והוא מקבל את זאת כעושק.

כל שעשוע, בין במובן המדעי שלנו בין במובן ההוויי הרגיל, הנהו שאיפה לשלטון, ל״מלכות". נתחו נא כל סיפוק רצונו של בן אדם: הוא תמיד מתבטא ב״שליטה". הפרש שבע רצון מאבירו; עלה בידי התלמיד לפתור את שאלתו; הסופר כותב היום בהתלהבות; העלמה נוחלת הצלחה; וכו׳ לאין סוף, כל השמחות האלו באות לידי ההרגשה ״אני שולט״ — על סוס, על עט, על לבבות. האביר הקמצן של פושקין, אשר אינו רודף בעצם אחר סיפוק קונקרטי — "אני מסתפק בהכרתי זו", מביע את ההכרה הזאת במלה המשמשת גולת הכותרת לשלטון: "אני מולך", המניע ש׳ הנהו על כל גלגוליו מניע השלטון: נכנהו נא בשם אינסטינקט או אימפולס המלכות, מ' (Royalty).

אין יוצאים מהכלל להכללה זו. אנו צריכים להבין היטב, מה פירושה: במידה שפעילות חייו של אנוש מתנהלת בפרו­פורציה עצומה, גדלה וכנראה מכרעת, על ידי המניע ש׳, וזה נורמאלי, רצוי ופרוגרסיבי, — במדה כזו משמשת שאיפת כל בן אדם לשלטון ולהרחבת תחום מלכותו כאבן היסוד של החיים וההיסטוריה.

מכאן — הרבה מסקנות חשובות־ערך. נגע רק בשתים: האחת ביחס לחברה, השניה ביחס למשק.

בתחום הסדרים הסוציאליים: יש רק דרך אחת להשלים בין המושגים מדינה, משפט, משמעת, אפילו בין האתיקה עצמה ובין החוק ש׳— יש להניח בתור יסוד את חוק הש׳ ולנסות להסיק ממנו את כללי ההגבלה וההכרח, בלעדיהם אין קיום לא למדינה, לא לצבור, לא למוסר. אם כל בעל חי שואף למלכות, אם בזה מתרכזים כל מאמציו, יש קודם כל לזכות את השאיפה הזאת, כלומר יש להכיר: כן, כל בן אדם הנהו מלך. החברה צריכה להיות צבור מלכים. על כן נופלות כל הקונצפ­ציות אשר מסיקות את הכללים האתיים מתוך הכנעת רצון האדם לרצון שמלמעלה. אין רצון הגובר על רצונו של כל "מלך" בודד. אין טעם לאתיקה, לאמור לתורת המוסר, הבנויה על הנחה בלתי מוסרית כזו, כאלו בן אדם המושלך אל תבל וליסוריה בעל כרחו, עודנו "חייב באופן מוסרי" לפני מי שהוא או לפני מה שהוא. נופל עצם המושג ״חובה״ — בתור דבר הקיים מחוץ ונגד רצונו של ה״חייב" עצמו. מקורו היחידי של המשפט צפון ברצונו של כל "מלך". ה״חובה" נוצרת רק ברגע שהמלך הכיר בה ורק ביחס אליו הוא. הדברים אמורים גם ביחס לדת: אין להתוכח על קיום האלהות באופן אוביקטיבי, אולם הכרת "קדושת" מצוות ה׳ הנה רק מעשה רצונו המלכותי של כל מלך — המלך כאילו מפקיד את האלהות למחוקק בהטלת חרבו על כתפיו.

מנקודת השקפה זו מתבססים המשפט והממלכה אך ורק על החוזה החברתי. זהו חוזה בין מיליארד וחצי־מיליארד מלכים שוי־זכויות. אין להם ברירה אחרת, כי בלעדי חוזה כזה, יתפרץ כל אחד מהם לתוך תחום שלטונו של זולתו.

אין להתחשב בסתירה הבנלית והזולה כי זוהי פיקציה: ה״מיליארד וחצי" אינם יודעים ולא ידעו על החוזה הזה, אלא הם נכנעים למעשה וכו'. דוקא סוג "פונקציות" אלו מבדיל בין אדם לבין הקוף והוא מונח ביסוד כל צורות הקידמה המוסרית. חשוב רק שה״פיקציה" נכונה ובריאה במובן המוסרי, לאמור, צריך שהיא תכיר כל בן אדם בתור מלך אשר אינו נכנע לשום רצון אלא לרצונו הוא Ne servo ne padron che dimestesso. ה״משמעת" מתקבלת על הדעת רק במובן "המש­מעת העצמית".

התפיסה הזאת — שהמלך חותם רק על התחייבויות, פרי הכרתו העצמית— צריכה לשמש יסוד לא רק למשמעת מפלג­תית מתוך התנדבות, אלא גם למשמעת מדינית מתוך הכרח: בשם ה״פיקציה" הזאת, הממשית בעצם מכל ממש, יש כאילו להכריז את משמעת המדינה בתור משמעת מתוך רצון והסכמה.

התפיסה הזאת משמעה, למעשה, שלילת המדינה הטוטאליטארית. מוסד המדינה הוא תופעה נגד־טבעית באותו המובן (לאו דוקא לגנאי), כסיפור שערות או חתוך צפרנים, או תורת מאלטוס: הכרחי, אבל אין להפריז על המדה. המוסד היותר בריא ונורמאלי והנעים ביותר לכל המלכים הוא "מדינת מיני­מום", כלומר מדינה הפועלת רק במקרה של נחיצות ממשית. המלכים מגבילים את תחום התבטאותם העצמית בת־החורין רק במדה בה אין להמנע מזה פשוט בכוח חוק אי־החדירה בטבע, כלומר, כשם ששני אנשים לא יוכלו למעשה לשבת על כסא אחד. לפיכך אין, למשל, כל יסוד להגבלת ההבעה העצמית בתחום הרעיונות: חוק אי החדירה ואי המדידה אינו שולט בו, ה״הן" שלי אינו מונע בעדך מלהכריז "לאו".

כמובן, בהגדירנו מהו "מינימום" התערבות המדינית דרושה גמישות יתרה. בימי מלחמה או משבר (כלכלי כמדיני) יוכל להזדמן צורך בהרחבת ה״מינימום״ הזה — כשם שחולה מתמסר לשלטון הרופא: לשעת המחלה, ולא יותר ולא "בכלל". "בכלל" האידיאל האינסטינקטיבי של בן אדם הוא אנארכיה שלוה, או סינונים אחר של המושג פאן־באזילייאה. כל עוד האידיאל אינו ניתן להגשמה יש להכיר בדימוקרטיה או בפאנטורטיה בתור הצורה היותר קרובה לאידיאל.

אולם יש להתנות תנאי אחד חשוב מאד. מסבות בלתי מובנות מזדהית הדימוקראטיה עם שלטון הרוב. זה מובן מנקודת השקפה היסטורית — הדימוקראטיות נוצרו תחת דגל המלחמה נגד צורות שונות של שלטון המיעוט; זו היתה תנופתה ההפוכה של המטוטלת. אולם בעצם אינה נכונה הזדהות עיורת של הדימוקראטיה עם שלטון הרוב. ערך הדימוקראטיה אינו תלוי בהרגשת שעבודם של 49 מלכים שווי-זכויות למאה, או אפילו 10 או אחד למאה. את טעם הדימוקראטיה יש לבקש בתורת ההסכם והפשרה.

הכרת העקרון מ׳ תוביל בוודאות גמורה להכרת עקרון הרכוש הפרטי בתחום המשק. השאיפה "לשלוט" תשיג את סיפוקה רק ע״י עצם הבעלות, מוצקה, ללא ויכוח וללא הגבלה. אין כל ספק כי בן אדם רודף באופן אינסטינקטיבי בכל ובמשך כל ימי חייו אחר הזכות utendi et abutendi בהחלט ביחס לכל הנמצא בתחום פעילותו, — לא רק ביחס לדברים, אלא גם ביחס לבני האדם. האדם השלו ביותר היה משתלט על משפחתו, על ידידיו, על מכריו מבלי שיכיר בזה, לולא היה נתקל בהתנגדות. התפרצותו של רצון ה״אני" שלנו אינה ניתנת לביעור, כהתפרצותם של הנוזלים והגאזים, היא ניתנת רק לעצירה ע״י התנגדות, לאמור התנגדות הדברים והאכספאנסיה הנגדית של בני האדם.

אבל צריך להכיר פעם ולתמיד בהבדל מוסרי ענקי: החברה צריכה למנוע בעד בן אדם בשאיפתו לשעבד אנשים; התער­בות כזו אינה דרושה במדה שהוא שואף ל״שעבד" דברים, אם אין סכסוך בין שני אנשים או יותר ביחס לעצם אחד. אין כל אי־מוסריות בדבר כשבן אדם פורש את "בעלותו", במובן הרחב ביותר של utendi et abutendi, על עצם מת. להפך, אם להסיק מסקנה סופית ועקבית משלילת עקרון הבע­לות, ייוּצב מצב הבלתי נסבל אפילו בעיני נזיר במנזרו, או אסיר בבית הכלא: אפילו להם יש אילוזיה של בגדים ונעלים ״שלי״, של מטה ״שלי", — אפילו להם יש זכות למחות, אם שכנו ינסה ללבוש את המכנסים "שלי" ולהשתטח על המזרון "שלי". אפילו הם לא היו יכולים לחיות בלי האילוזיה הזאת. הבעלות על הדברים — היא הצורה הטבעית ביותר להתבטאותו העצמית של בן אדם נורמאלי, וכל עוד אין סתירה חריפה לתביעותיהם הנבונות של זולתו או של החברה כולה, אין כל טעם להפריע את זה.

כידוע, גם אנשי ההלכה הקומוניסטים מכירים בחוקיות-בראשית וסטיכית זו של מוסד הבעלות (בזמן האחרון אף אומרים הלל). הם מכירים כבר ("בגבולות ידועים") אפילו בנכסי דלא ניידי, בבית "שלי", במגרש "שלי" (לעת עתה עדיין בגודל של ננס). אבל, דומני, הם שוללים עדיין את זכות הבעלות על מכשירי הייצור, בכל אופן בקנה מדה רציני. מנקודת ההשקפה של העקרון מ׳ זוהי הצורה האכזרית ביותר של אונס ביחס לאימפולס הטבעי היסודי והעיקרי של בן אדם, והאונס מערער את הגילוי היותר יקר ויצרני ופרוגרסיבי של האינסטינקט ש׳. כבר ציינו לעיל כי כל תחום היצירה המד­עית, האמנותית, הדתית וכדומה הוא נחלתו המלאה של האימפולס ש׳. כמובן, המניע ש׳ מתבטא גם בגילויים "בלתי פוריים" — משבירת צעצוע עד הספורט. אולם הוא מתבטא גם בגילוי אמריקה ובהמצאת מכונת האריגה או הקטר וגם בהוזלת האוטומוביל הודות לסרט המתנועע; ודוקא אלו הן האפשרויות יקרות הערך ביותר של התגלות המניע ש'. הן התגשמו אך ורק עקב היכולת שבידי קולומבוס, ג׳נר, סטיבנסון, פורד utendi et abutendi במכשירי הייצור ודוקא בקנה מדה רציני.

בפרק אחר נקדיש מקום לשאלה, האם באמת דרוש "סוציאליזמוס" לפתרון הבעיה הסוציאלית, לאמור, האם דרושה הפיכת המדינה לבעל תעשיה עליון. אולם אף אם נכיר כי המדינה צריכה לייצר את תצרוכת אזרחיה, — אין להסיק מכאן כי לשם הגשמת הריצפט הזה יש לאסור על פרטים לרכוש ולנצל מכונות.

בנקודה זו אין ההגיון מכריע במוחות חכמי הסוציאליזמוס והקומוניזמוס, אלא מתגברת בהם הקנאות האמוציונאלית או פטישיזמוס ה״צ׳יסטקה". בלי כל קשר לשאלה, האם לזמן רב יתקיים בחיים האידיאל הסוציאליסטי, — הנני מוכן לנבא בבטחון גמור שהקומוניזמוס עצמו ירשה בעתיד הקרוב גם בעלות על מכשירי ייצור.

השקפת העולם ביסוד הסקירה הזאת מכירה ברכוש הפרטי (במלוא המדה הנתנת להתאמה עם שווי זכויותיהם של האזרחים־המלכים ותביעותיהם) — בבסיסו, צירו ומנופו של המשק החברתי.