יתגדל ויתקדש
כבוד ראש הישיבה, אדוני יו"ר הכנסת, חבריי השרים וסגני השרים, כבוד מורינו ורבינו הרבנים, התלמידים, לומדי התורה, אחיי הלוחמים, גיבורי התהילה.
מבקש אני להודות לראש הישיבה, למורים הרבנים הנכבדים ולתלמידים על החסד שעשיתם עם אחותי, עם רעייתי ועמדי, ועם ילדינו ונכדינו, כשהחלטתם לקרוא על הלוח את שמותיהם של הורינו שנספו בשואה. חסד עשיתם עמנו ואין לו תמורה. אולי יורשה לי לקרוא כמה משפטים מן הרשימה שכתבתי בשביל החוברת שהישיבה החליטה לפרסמה:
הבית היה מלא שמחה, אור ואהבה. להוריי היה חוש הומור נפלא. משהו ממנו גם אנו הילדים ירשנו. תמיד היו אצלנו חברים, וצחוקנו הטוב מילא את שני החדרים שבהם גרנו. אפילו דלף הגג בימי הסתיו היוקדים, ולא נפלה רוחנו. ידענו להתבדח גם על חשבון עניינו. הבית הזה, יחד עם בתיהם של מיליוני יהודים – נהרס. איננו עוד. אך חום האהבה שמילא אותו עודנו אצור בעצמותיי, חבוי בנשמתי; אימא... אם יהודייה... אמי שלי. אבי... מורי ורבי. ארץ ישראל היתה בלבותנו. תמיד היינו אומרים: "נשוב לארץ-ישראל". מילדותנו חונכנו לציונות ההרצלאית, לגאווה על יהדותנו, לאמונה בגאולה. מעטים זכו לשוב. בני משפחתי, כבני משפחת רעייתי, הושמדו. זקנים וילדים.
מוריי ורבותיי, יש האומרים: "איך עוד נאמין?!". אנו מתפללים "למה יאמרו הגויים איה אלוקיהם?", והאויב המשמיד במשך שש שנים הוציא את היהודים ביום הכיפורים ובתשעה באב, בחג, במועד ובשבת, אלפים, רבבות, מאות אלפים ומיליונים יהודים, והוביל אותם לטבח. והמה, המשמידים, שאלו "איה אלוקיכם", ויש השואלים: "איך הביט משמים והתיר להשמיד תינוקות דבית רבן, יונקי שדיים, שלא ידעו מימינם ומשמאלם, ילדי ישראל, מיליון וחצי ילדים. איך?" ולכן יש השואלים: "איכה עוד נאמין?". ואני באתי לומר לכם, למאמינים בני מאמינים, נהפוך הוא. דווקא מה שקרה לעמנו צריך לחזק את אמונתנו בהשגחה עליונה, באלוקי ישראל ובאלוקי ציון. מדוע? כי אלמלא הייתה קיימת ההשגחה העליונה, אלמלא שמר אלוקי ישראל על עמו, היה אשמדאי מנצח במלחמה. הוא היה קרוב מאד לניצחון. עוד מחצית השנה והייתה בידו הפצצה האטומית. אז הוא היה מעמיד על הברכיים גם את אנגליה וגם את רוסיה, אז הוא היה משמיד לפי חרב את היהודי האחרון. בכל היבשות. אז באחד הימים הייתה באה אמריקה לתור, ואז – חושך וצלמוות היו שוררים על פני האדמה בדורות שאין להן מניין. ולא היה נותר יהודי אחד עלי אדמות. רומל היה נכנס לארץ – ישראל והיה משמיד את היהודי האחרון בארצנו. ומלחמת הגבורה של ההגנה והאצ"ל, אשר עשו הסכם ביניהם, היתה מלחמת ייאוש, כמלחמת גטו ורשה. הם היו נופלים בגבורה, אבל היו נופלים. זאת הייתה הסכנה. אבל יש אלוקים בשמיים, יש שומר ישראל. ולכן "איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת, בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי אוון להישמדם עדי עד". זאת אמונת ישראל. אפילו "ויציצו כל פועלי אוון" אבל בסופם השמדה, ולכן נפלה גרמניה, ולכן הושמד האשמדאי, ולכן ניצחו בעלות הברית, ולכן אנו שבים ואומרים בפסוק "שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם", שארית פלטה. זאת הטרגדיה וזאת הנחמה. אבל אלוקים נתן בנו כוח, לשארית הפלטה, שאין להבין את מקורו אלא בשמים. אחרי מה שקרה לאבותינו, לאמהותינו, לילדינו, לתינוקותינו, אנחנו נשארים עם שכלנו, עם אהבתנו, עם מסירותנו ועם אומץ לבנו, וקמנו למרוד בעבדות, בסכנת ההשמדה, וליצור תנאים שבהם שום חיית טרף דו-רגלית לא תוכל עוד להרים טלפיה על ילד יהודי אחד, ואם תרים – דמה בראשה. לעולם לא יישפך עוד דם יהודי בלי ששופכיו יתנו את הדין. אך בעזרת השם יצאנו מעבדות לחירות, דור ההשמדה. והנפנו דגלנו בקרב העמים וזכינו לאתחלתא דגאולה. ובעזרת השם זכה נזכה לגאולה השלמה.
בתור הבעת תודה, מוריי ורבותיי, על החסד שעשיתם עמי, אני רוצה לקרוא את המילים האחרונות של דבריי אליכם ואל כל בני הדור הצעיר:
"אויה לי, אויה! יתגדל ויתקדש שמיה רבא!"
