מכתב בגין לרב גורן

לכבוד

הרב שלמה גורן
הרב הראשי לארץ ישראל
היכל שלמה
ירושלים

מורנו ורבנו הנעלה, הריני מודה לכבודו על מכתבו החשוב בקשר עם הסוגיא של ארץ-ישראל וסיני.

מעולם לא אמרתי לאיש, כי כבודו הוציא את פיתחת רפיח מגבולותיה של ארץ-ישראל. גם לו כבודו היה אומר לי, באופן אישי, בלבד, שלפי דעתו מדבר סיני אינו שייך לארץ-ישראל, לא הייתי, בשום תנאי חוזר על הודעתו הפרטית הזאת. אבל, כפי שכבודו זוכר, הוא אמר, בשעתו, בפומבי כי סיני אינה ארץ-ישראל, ונימק את דבריו אלה, כפי שהוא חזר עליהם גם באזני וגם במכתבו אלי. ההודעה היתה, איפוא, לנחלת הכלל, אגב, היא פורסמה גם במספר עתונים, עד כמה שאני זוכר, ולכן יכולתי לומר לכל איש בישראל, כי כך וכך אמר לי כבודו הרב הראשי. אני גם חזרתי על דברי כבודו, כי בענין זה יש לו ויכוח עם רבנו הדגול הרב צבי יהודי הכהן קוק הטוען עדי היום, כפי שראתי באחרונה, כי כל חצי האי סיני הוא חלק של ארץ-ישראל.

כפי שכבודו רואה, לא שיניתי אפילו במלה אחת ממה שכבודו הודיע בפומבי ואמר גם לי.

באשר לפתיחת רפיח – גם לבור מדאורייתא כמוני, ידוע הדבר – יש ויכוח בין חכמים, ביחוד מבחינת הפירוש של נחל מצרים. אבל לא אכניס ראשי בין ההרים. חובתי אך לספר לכבודו את אשר אירע ב"קמפ דיוויד", ובכנסת:

נלחמתי ב"קמפ דיוויד" על השארת יישובינו בפיתחת רפיח מתוך מתן כח עברי מגן לתושבים – עד הרגע האחרון. באחד הלילות שכנעתי בצידקת העמדה הזו את הנשיא קרטר. הוא הבטיח לי לנסות ולשכנע את הנשיא סאדאת. חזר ואמר לי, כי בכך לא הצליח. או אז אני אמרתי לו: אין לי ולחברי שום סמכות להודיע למישהו, כי נפנה את המתנחלים בפתיחת רפיח. נמסור את הענין להכרעת הכנסת, ומה שהכנסת תחליט – זה יקום. לחברי הכנסת ניתן חופש הצבעה ללא הטלת משמעת קואליציונית או סעיתית כלשהי. על דברים אלה חזר הנשיא קרטר בנאומו בפני הקונגרס האמריקני, ובידעו את עמדתי שלא השתמעה לדו-פנים שאל אותי אם אני יכול להימנע מלהשתתף בויכוח על נושא זה. השיבותי: אחשוב על-כך. אמר אחד מחברי, מיזמתו שלו: לא יתכן שראש-הממשלה לא ידבר על נושא זה.

לאחר ששבתי הביתה והצעתי, כי תהיינה שתי הצבעות בכנסת, האחת על הסכמי "קמפ דיוויד" והשניה, נפרדת, על בעיית הישובים בפיתחת רפיח, קמו אנשי "המערך" והשמיעו זעקה מרה: "מה? הבריות יאמרו שבגין הביא את השלום ואילו אנחנו הורדנו את הישובים בסיני. לא יקום ולא יהיה. ההצבעה מוכרחה להיות משותפת". או אז, לא היתה לי שום דרך אחרת – הממשלה כולה החליטה על כך, אא לערוך הצבעה אחת בכנסת.

ברור היה לכל, כי אנו מצביעים על ההסכם שהוליך לחוזה שלום בינינו לבין מצרים. בודאי שהיו חילוקי דעות בענין זה בכנסת, וגם בתוך סיעתנו, ולכולם ניתן חופש הצבעה, אף על פי שהענין לא היה כלל מצפוני אלא פוליטי מובהק. אלה שתמכו בדרך המוליכה אל חוזה שלום, לא יכלו אלא להצביע: הן.

לו המערך היה מסכים לקבל את הצעתי ולערוך שתי הצבעות נפרדות והרוב בכנסת היה מחליט, כפי שיכול היה, על יסוד הצבעה חפשית לחלוטין, להחליט, כי אין מורידים את הישובים מפיתחת רפיח, התוצאה היתה – הייתי מוכן לקבל אותה על עצמי, - להודיע לנשיא קרטר כי זה רצונו של בית המחוקקים בישראל, וחובתי כראש ממשלה להתחשב ברצון הזה ללא כל סייג. גם הייתי מודיע על-כך לנשיא סאדאת, ואומר לו מפורשות: "אם בתנאים אלה אינך מוכן לחתום על חוזה שלום, נשוב וננהל ומשא-ומתן על התנאים הקשורים בו."

כבודו איפוא, רואה, כיצד אולצנו, למעשה, על-ידי הצבעה משותפת, להסכים, בעקיפין, בכנסת, לא ב"קמפ דיוויד", כי מתנחלי פיתחת-רפיח ייושבו במקום אחר בארץ-ישראל.

הענין כאוב מדי כדי שאעשה מזה ענין, אפילו לדיון בחוג מצומצם. בכל מערכת הבחירות אפילו לא הזכרתי במלה אחת את המהלך האומלל הזה של המערך. אבל אלו הן העובדות וזו היתה חובתי להביאן לתשומת-לבו של כבודו.

בכבוד רב ובברכה,
מ. בגין