קולו של ילד

כרוזים
מאת:
מנחם בגין
פורסם בתאריך:
כ"ד תמוז התש"ה, 5 ביולי 1945
מתוך:
במחתרת כרך א ע"מ 251-256
בכרוז זה מתייחס בגין לביקורת של הירחון "בעיות " כלפי האצ"ל.דעת הירחון מוכנה להגיע לפשרה עם הבריטים ולוותר על מדינה יהודית.בגין טוען שלמרות הידע של פרופסורי האוניברסיטה בהר הצופים אשר כתבו את הירחון הם טועים. בגין מביא דוגמאות רבות על כך שההיסטוריה מוכיחה שוב ושוב שאין מקום לפשרה, ורק הלחימה על העקרונות הציונים ועל הקמת המדינה תפתור את בעייתם של היהודים.
ציטוטים נבחרים מהמאמר חיפוש חדש

קולו של ילד

א

הירחון הרציני "בעיות" מתווכח אתנו, אם במישרין ואם בעקיפין, לעתים תכופות. עורכיו וסופריו באים, בעיקר, מהר-הצופים, ויחסם לבעיות, העומדות בפני העם והנוער, הוא באמת יחס של צופים. מצפונם שקט; נשמתם שלוה. לומר עליהם, כי הם סטואיקנים, הרי יהיה זה בודאי עלבון בשבילם. כי אין לך דבר, שיכול להוציאם ממנוחתם הנפשית; אין מאורע שיערער את עמדתם העליונה, הפילוסופית, הבקרתית. אין הם שותפים לכל מה שמתהווה פה למטה: הם שוכנים שם, למעלה, במרומי האולימפוס המוסרי, וממנו נישא קולם השקט, הצח, המוכיח.

מהי השקפת עולמם? חושבנו, כי לא נטעה, אם נגדיר אותה במלה אחת: פשרה. הפשרה, לדעתם, היא תכלית כל החיים, היא החכמה האלהית, שבלעדיה אין קיום ואין קידמה. הוכחות? אין הן חסרות לפרופסורים. הביולוגיה, הסוציולוגיה, האקונומיה, הפוליטיקה וההיסטוריה - הן הכלל-אנושית והן היהודית - מלמדות, כי הפשרה היא דרך המלך של ההתפתחות. לפיכך, חייבים גם אנחנו, בארץ-ישראל, להציע ולמצוא, בכל מחיר, "פשרה". אחרת אבדנו.

קשה, כמובן, להתוכח עם בעלי קאתידראות, יודעי כל. אך נדמה כי הפעם נוכל אף אנהנו, הבורים מדאורייתא, להוכיח את טעותם, העקרונית וההיסטורית. נתחיל נא בתורת היהדות, זו התורה, שיריבינו האינטלקטואליים מתגאים בדבקותם בה. הנכון הוא, כי תורת המוסר של ישראל מקבלת את הפשרה? איננו מתכוונים לענינים פעוטים; הפשרה בהם, היא בלי ספק, הכרח וצורך. אנו מדברים על הענינים הגדולים, היסודיים, המעצבים את דמות האומה ואת צלם היחיד. ביחס אליהם אין תורתנו יודעת כל פשרה. "לא תעשה לך אלהים אחרים" - זהר הצוו המוסרי העליון, שניתן לאומה בודדת, כדי שלא תתפשר לא עם עובדי הכוכבים, שקדמו לה, ולא עם עובדי אלילים, שיבואו אחריה... במה עלה לנו צוו זה? בנחלי דמים. ובכל זאת לא התפשרנו. ואם היו תקופות בקורותינו, בהן "התבונה" והנוחיות דחפו את חלקי העם להסתגל לסביבה, הופיעו נביאים, לא פרופסורים, וקללו את "המתפשרים" והוקיעו את "הפשרה". לא, פשרה לא ידענו. ולא זו בלבד שלא רצינו להתפשר אתם; גם לא שאפנו שהם יתפשרו אתנו. לפיכך דחינו את הפרוזליטיזם. "קשים גרים לישראל כספחת".

זוהי דרך האומה העברית מימי קדם ועד היום הזה. הודות לה - ורק הודות לה - אנו קיימים, למרות הכל, בתור אומה; אלמלא היא, היינו מזמן נטמעים בין הגויים. אמנם, דרך זו גרמה לנו גם סבל, שאין לו דוגמא בקורות העמים, אך חושבנו, כי לא נחטא לאמת ולמדע, אם לאימרת דיקרט הידועה נוסיף: "אני סובל - אם כן אני קיים".

ומתורת ישראל נעבור לקורות העמים. הנה לפנינו דמותו של החכם היוני סוקרטס. הוא לא הורה את תורתו בהיכל, אלא ירד לשוק, על מנת להלחם באולימפוס וב"מוסרו". זה היה מעשהו "המטורף" הראשון. ולא עוד, אלא שגם שכר למוד לא רצה לקבל (בניגוד לפרופסורים רבים, שבזמנו ולא בזמנו), אך בזה לא סגי. החכם המטורף עומד בפני שופטיו, הדורשים ממנו רק דבר אחד: להתפשר. אם יעשה כן, יחיה ואף יוסיף לגדל תלמידים; אם לאו - ימות כפושע, כמפיץ תורת כזב, שרעלה "פעפע לתוך נשמות ילדים תמימים, אידיאליסטים". ובמה בחר סוקרטס? "התבונה" (בהוצאת הר-הצופים דהיום) היתה אומרת לו: אל תהיה כסיל, מורה ישיש; התפשר עם השלטונות ועם הרוב ועם כוחם ועם תורתם. וכי מכולם חכמת? אל תתנשא, גדול הענוים, התפשר וחי. כי הפשרה היא סם החיים וחכמתם. אבל הזקן אינו שועה לקול "התבונה". ב"דו-שיח", המתנהל בנפשו, מנצח "הטרוף". סוקרטס מבכר את הרעל בשביל גופו על הוויתור על תורתו ואמונתו. אין פשרה. אחת היא האמת. ומוטב למות, מאשר לסטות ממנה.

ומיחידי סגולה - לדרכי עמים. האנציקלופדיסטים הצרפתיים ערערו את יסודות "המשטר הישן", ותלמידיהם שיצאו להפילו, כתבו את מגילת הזכויות של האדם והאזרח, אשר האמונה בה לא פסקה עדיין, אף בהר-הצופים. האם אבות החופש הללו, שטענו בשם "אלהי התבונה", ידעו פשרה מהי? הכרזתם ודרכם מוכיחות את ההיפך מזה. הם הרגו ונהרגו, אך עם חוקי העבדות לא התפשרו. וכך - רק כך - נעשתה הגדולה במהפכות המודרניות, שהתותה דרך לעמים לדורות. הפרופסורים שלנו רואים את עצמם כיורשים רוחניים של המסורת "האנטי-באסטילית". אך הם שוכחים, כי לא היה מה "למסור", אלמלא "הטרוף" של קשי-עורף, שאינם רוצים, אף במחיר חייהם, להתפשר.

כך היה בעולם הישן. ומה קרה ב"עולם החדש"? לו וושינגטון היה מתפשר, היו עד היום הזה קיימות "קולוניות" אנגליות באמריקה הצפונית שדרגת התפתחותן לא היתה בודאי עולה על זו של קנדה. ומה היה אז, אחרי דורות, גורל העולם? הריטוריקה של צ'רצ'יל לא היתה עוזרת; אנגליה היתה נופלת. העקשנות של סטאלין לא היתה מועילה: רוסיה היתה משתעבדת. ואנשי הפשרה שלנו היו נאלצים להשתתף בגופם בגורל אחיהם, שעל חשבונם הם מוכנים לכל פשרה. אלא שלפני %170& שנה קרה נס היסטורי. אי שם באמריקה הצפונית נצח "הטרוף" הגדול את "התבונה" הקטנונית. והעולם ניצל. אחרי ימי סבל איומים, ניצל העולם מהפשרה עם היטלר.

אפשר להרבות בדוגמאות. מפרומיתיאוס האגדתי עד גאנדי ההודי ומימי קדם עד ימי "הציר". כולן יוכיחו, כי לא הפשרה היא דרך ההתפתחות, אלא, להיפך, לו הפשרה היתה שלטת בהיסטוריה, לא היתה כלל התפתחות. לא היתה אש ולא היה אור. לא היה מדע. לא היתה התנגדות לרע; ולא היתה התגברות על הרע. אם האנושות מתקדמת, לאחר כל נסיגותיה; אם התקוה הגדולה חיה ופועמת, למרות כל האכזבות - הרי יש להודות על כך רק לאלה שאינם מתפשרים.

והמתפשרים? האכא היה מתפשר טיפוסי הוא דיבר אל הצ'כים בשם התבונה: "מה אנו כי נתנגד?" גם פטן היה מתפשר. הוא טען בשם "ריאליזם" ודרש להבין את ההכרח ואת יחסי הכוחות. אנשי המוסר הצרוף ייטיבו לעשות, אם יחשבו על דרכם של שני זקנים אלה. הם לא היו, לכל הדעות, בוגדים במובן הצר של המושג. הם "רק" התפשרו עם האויב, או כפי שהיה אומר איש ה"בעיות", הם בחרו, עבור עצמם ועבור בני עמם, ב"דרך החיים" ומאסו ב"דרך המוות"...

כדאי לחשוב על בעיה זו, מפני שעורכי ה"בעיות" מציעים לנו בדיוק את אותה הפשרה ומשתמשים באותם נמוקים. "מה אנו כי נתנגד", "צריך להבין את יחסי הכוחות". ואל יגידו לנו, כי יש הבדל; כי היטלר רצה להשמיד את עמנו, ועמים אחרים ואילו האנגלים, השולטים במולדתנו, אינם רוצים, או אינם אומרים שרוצים, להכרית את ישראל. ההבדל הזה קיים רק בתיאוריה. וזו איננה חשובה בשביל קיומו של עם. בשבילו חשובה התוצאה. והמציאות הוכיחה, כי תוצאת המשטר הבריטי בארץ-ישראל היא אחת ויחידה: השמדת עם ישראל, על זקניו ונעוריו, על תלמידיו ומוריו, על פילוסופיו ופרופסוריו. שום "פילוסופיה" לא תוכל לשנות את העובדה הזאת, שהיתה קיימת, אך לא הובלטה די צרכה לפני היות היטלר, שהובלטה לעיני כל בימיו של היטלר, ומוסיפה להתקיים גם אחרי שבירת "הציר". ההשלמה עם עובדה זו, כמוה כהשלמה עם השמדת האומה, בתנאים, בהם גל הכלייה עדיין לא הגיע למשלים... אכן, נוח להיות "צופה"; ולא קשה להיות "צופה מוסרי".

בכוונה הננו כותבים על ההתפשרות עם הכוח הבריטי ולא על הפשרה עם האוכלוסיה הערבית. אנחנו השתדלנו להעמיק חשוב בענין פוליטי זה. ונעיז לאמור, כי מטיבים אנו להבינו, אפילו מן הפרופסורים המלומדים. ואולי טעות בידינו. אולם אף הם מבינים את האמת, אלא שנוח להם יותר להעמיד את השאלה על בסיס היחסים בין שני עמים, עתיקי יומין, וקרובי גזע. כך או אחרת, האמת היא, כי "הפשרה" שמציעים לנו לעשות עם הערבים - אם בצורת חלוקת הארץ, ואם בצורת "פאריטי" וקנטונים ועוד ועוד - זוהי למעשה התפשרות פטנית-טיפוסית עם תביעות החסול של בעל הכח הפיסי, שהשתלט על ארצנו. על תוצאותיה של "פשרה" זו דיברנו קודם. הן ידועות כיום לכל, הן גם קובעות את "מוסריותה".

אל יתפלאו, איפוא, האיסטניסים הנכבדים, שאנו דוחים את מוסר הצופים שלהם. אנו בשר מבשרם של המושמדים; אנו דם מדמם. ומה שחשוב יותר. אנו רוח מרוחם של מקדשי השם האקטיביים בעבר, בהוה - ובעתיד. בענינים הגדולים אין אנו יודעים, ולא נדע, פשרה. ומאושרים אנחנו, שמי שמצווה לעמנו חיי נצח, נתן בנו את הכוח המוסרי העליון לסבול, להלחם ולפול, אך לא להכנע לרע. זוהי דרך החיים לאומה הבוחרת בחיים, במקום להשלים עם עבדות, שנוחיותה זמנית, וסופה חדלון וכליון.

ב

בדרך של אי-התפשרות בחר, בין אחרים, צעיר עברי צנוע, אשר טרטנר מחיפה. הוא הדביק כרוזים ובהם קרא למרד. למלחמת קודש. על כך נתן אותו צעיר את נפשו. הוא נורה בידי שוטר ונרצח בידי השלטון. עוד קרבן, טהור וקדוש, במלחמת-החופש. הלשוא היה?

פרופ' ח. ברגמן מספר ב"בעיות" חוברת ד', כי "בימים ההם, קראה מורה אחת לפני ילדי כתתה, בני עדות המזרח לרוב, את הספור ,שלוש מתנות' לפרץ. כידוע, מחפשת שם הנשמה ,שלשה דברים טובים, דברים יפים יוצאים מן הכלל' כדי להביאם לגן-עדן. המורה הציעה לילדים לחזור בכתב על הספור ולחשוב - כל אחד על המתנות שהוא היה מביא השמימה. אחד הילדים שם בפיה של הנשמה את המלים האלו: ,חייל מהארגון הצבאי הלאומי, שלהם בעד מולדתו ושוטר אכזרי ירה בו ופצע אותו בירך. באה המשטרה ולקחה אותו לתא ולא שמה לב. הפצוע הוציא את כתנתו ונגב את הדם ואת המוגלה ואחר כך בא הרופא ואמר שיש לחתוך את הרגל. וחתכו לו את הרגל. אחרי יסורים רבים יצאה נשמתו. אז אני לקחתי חתיכה מן הכתנת, רטובה מדם ומוגלה והעליתי אותה השמימה' ".

כך מוסר הפרופיסור הנכבד דברי מורה אחת בשם ילד קטן. הוא, אחד הצופים, מתמרמר, כמובן, על "פעולתם החנוכית" של "אותם הכרוזים" ולבו, שלא זועזע ע"י הספר הלבן, נקרע לגזרים, בראותו "כיצד אותו רעל של גבורה מזויפת פעפע לתוך נשמות ילדים תמימים, אידיאליסטיים". אך, לא, אדוני הפרופיסור, לא אתה צדקת עם מוסרך העליון, שהרשה לך לשתוק שעה שצעיר עברי, פצוע ושותת דם הושלך לתא מזוהם, במקום להשלח לבית- חולים, ונרצח, באכזריות נאצית, בידי "נושאי התרבות"; צדק אחינו הקטן, הילד העני והתמים מבני עדות המזרח, שהדליק, ברגע של התרוממות נפש ולפי צו פנימי, נר-תמיד לנשמתו הטהורה של קרבן העריצות. התינוק דבית-רבן פסק גם לך את פסוקו. אכן, נאה ל"חתיכת הכתונת הרטובה מדם ומוגלה" לשכון ליד ה"מתנות" של פרץ והיא, בודאי, נתקבלה, כאחיותיהן, ב"סבר פנים יפות". כי מה היו שלש המתנות הגואלות של הסופר הגדול? האחת - צרור עפר מאדמת ציון שיהודי, אשר לא חס על כל נכסיו, רצה, אף במחיר חייו, להציל מידי שודדים; השניה - סיכה, רטובה מדם, של ילדה עבריה, אשר ב"טרופה" המוזר, לא שכחה על צלמה המיוחד, בהיותה נדונה למוות בחוצותיה של עיר גרמנית. והשלישית - כיפה, אף היא מלאת דם, של יהודי שבחר, "בשגעונו" המשונה, ביסורים נוספים, ובלבד שלא לסטות מן האמת שלו. כאלו היו ה"מתנות". ומה הן מסמלות? שלשתן מסמלות דבר אחד: אמונה. את האמונה "המטורפת" של עבדים בגוף ובני חורין ברוח. את האמונה של שואפי דרור שאינה יודעת פשרות; את האמונה, אשר אין קרבן שלא ינתן למענה.

אמונה זו פעמה בלבו של אשר החיפאי. היא חדרה ללבו של הילד הקטן, שקידש את שמו ב"מתנתו הרביעית". היא חדרה ללבות רבים, רבים... אמנם צר לנו, על שהאמונה הקדושה מצערת את הר-הצופים על שלוותו האולימפית. אולם יודעים אנו כי, כדברי פרץ, רבות עוד תהיינה "השמחות בגן-עדן" לקראת המתנות הנאות, אשר אמונתנו הנצחית תעלה לאבות האומה, המתאבלים על חרבן הארץ ואסון העם.

וההיסטוריה מלמדת, כי היא שתביא גם את "המתנה" האחרונה: את הגאולה.