ירושלים

פירוזה של ירושלים הוא, קודם כל, תרמית. גם אם ירושלים תפורז להלכה, היא לא תפורז למעשה. ביום בו ברנדוט יכריז כי תמו "לוחמים" בירושלים, יהיו בעיר ובסביבתה נושאי נשק לרוב ונשק למכביר.

מן הצד הערבי, לא יהיה צורך אלא בהזזה קלה של העמדות – ולא של כולן. הלגיון הערבי "ייסוג" מן העיר העתיקה ומשייח-ג'ראח בכיוון לרמאללה, ויתבסס במרחק של רגעים מספר נסיעה מעמדותיו הנוכחיות. המצרים "יסוגו" מעבר לבית-לחם, אם בית-לחם תיכלל בשטח המפורז – דבר שיותנה, בוודאי, ב"פירוזן" של נקודות עבריות בסביבת הבירה. התותחים הכבדים הניצבים בנבי-סמואל יישארו במקומם; הם יוסיפו לאיים על לב העיר. בכלל תוסיף הארטילריה הערבית, המרחיקה קלוע, להתקיף את ירושלים ולאיים על תושביה העבריים.

מן הצד היהודי יהיה צורך בנסיגה ממש. הכוחות העבריים ניצבים מול העמדות הערביות ומאיימים עליהן. העיר העתיקה היא למעשה עיר נצורה שאין לה סיכויים לעמוד בפני הסתערות מתוכנת כהלכה ומוכנה כדבעי. יהיה צורך לנטוש את כל העמדות הללו. יהיה צורך לעזוב את מרכז העיר – ולסגת. לאן? ודאי, גם הכוחות העבריים לא ירחיקו לכת בנסיגה שיכפה עליהם "השוודי המעופף". אם לא יינתן להם להיאחז במוצא, הם יתבססו במעלה-החמישה, או בקריית ענבים.

טבעת פלדה תוקם איפוא סביב העיר "הפרוזה". ובתוככי ירושלים – העתיקה והחדשה – יחזיקו שני הצדדים כלי נשק רבים: אם לא בגלוי, הרי מתחת לפני השטח. בקיצור – תרמית. אחת מאותן התרמיות הבין-לאומיות שהכל יודעים את טיבן, והכל מעמידים פנים כאילו אין בהן אלא אמת צרופה…

שקר "הפירוז" נותן, כמובן, יתרון צבאי לשכירי בריטניה. בעוד יהודי ירושלים יוסיפו להימצא בטווח התותחים הערביים, לא יגיעו המרגמות והתותחים העבריים לעמדות האויב. התקפת פתע בוגדנית לא תבוא מעולם מן הצד היהודי – התקפות כאלו מסוגלים שליטינו להכין ולבצע נגד בשר מבשרם; ביחס לגויים ישמרו על כל תג וסייג של "הפוגה" ו"פירוז" – אך מן הצד הבריטי-ערבי עלולה לבוא כל רגע "התקפת נמל הפנינים". ואז לא קל ולא פשוט יהיה לעצור את האויב המסתער, אם בכלל יספיקו לעוצרו. המרחקים הם קטנים. המוקשים והמעצורים האמיתיים, הבולמים הסתערות, יורחקו. מתחת לפני האדמה אפשר להחזיק נשק ואפילו נשק משובח; משוריינים וטנקים אי-אפשר להחזיק במרתף. אם האויב יבחר את הרגע המתאים לו לזינוק, עלולה ירושלים "הפרוזה" ליפול בטרם חניבעל, המכונה שלתיאל, יתעורר מתדהמתו.

הפירוז המדומה של ירושלים נותן למחנה האויבים גם יתרון פוליטי עצום. הפירוז אינו, כידוע, "המטרה הסופית" של ברנדוט ושולחיו; הוא רק שלב. המטרה היא מסירת העיר לידי נציג התרבות המערבית ומגן הנצרות – עבדאללה. תכנית זו הוצעה לממשלת ישראל הזמנות ונדחתה. אולם ברנדוט איננו, כמו ליסיצקי, "צליין גלמוד". מאחורי המתווך עומד מישהו, ואותו "מישהו", אם ירצה, יכול גם יכול להשיג רוב של שני שלישים במליאת ארגון האומות המאוחדות למען תכנית שנדחתה, אולי בדלית ברירה, ע"י הממשלה הזמנית. בספטמבר מתכנסת מליאת האו"ם. אם בזמן שהיא תשב על מדוכת ארץ-ישראל, יעמדו כוחות עבריים מזוינים על הר ציון ובפאג"י ובכל שאר העמדות ההופכות את הצרים של העיר לנצורים – יקשה אפילו על "הרוב במכני" בלייק-סקסס (או בפריז) לקבל החלטה פרדוקסלית, שלפיה יש למסור עיר שהיא עברית הן באוכלוסייה והן בחיילותיה לידי אויב מובס. אמנם רבה היא קדושת ההחלטה של האו"ם בעיני ההנהגה העברית, שקבעה לה כחוק בל יעבור את "האוריינטציה" על ארגון האומות המאוחדות, והגויים יודעים את זאת. אולם בכל זאת לא דבר פשוט הוא לומר לצבא כובד: "עזוב את היקר מכל יקר; עזוב את אשר כבשת והחזקת בדמים רבים ובמאמצים עליונים, והשקף מרחוק במצעד הניצחון של "הכובש" עבדאללה…" קיימת גם אפשרות של התמרדות. יתכן כי זאת הפעם תהיה הממשלה הזמנית נאלצת – בגלל סיבות פנימיות – להמרות את פי האו"ם הקדוש ולכפות את התכנית. אף זה לא יהיה פשוט, בזמן ששום כוח "בין-לאומי" לא יימצא עוד בהרי יהודה.

מצב אחר לגמרי יווצר עם "פירוזה" של ירושלים. הכוחות העבריים יצאו, או יעלמו; במקומם יבוא "צבא ברנדוט" – אלפי חיילים חמושים, אמריקאיים, צרפתיים ובלגיים ישמרו על "החוק והסדר"; ארגון האומות המאוחדות כביכול ישלוט בירושלים. ואם המוסד העליון של הארגון הבין-לאומי יחליט, למען השלום, למען התרבות ולמען הנצרות, להפקיד את ירושלים בידי המלך רב החסד – לא תהא זו אלא העברה מיד ליד "בעל בית" אחד מוסר ל"בעל בית" שני; ובעל הבית האמיתי – ימחה כדרכו.

שרי הקריה יכולים למנוע את כל הסכנות הללו, ע"י מעשה שכל העם מתפלל לו: ע"י מתן תוקף חוקי לזכות ההיסטורית הקדושה מכל קדוש ולמצב הקיים. ירושלים היא הקריה, כשם שה' הוא האלהים. מבחינה צבאית לא יסכנו דבר בהכרזה זו ובמעשה זה. האויב כבר שמע אפילו מפי מר שלתיאל, ש"תוכניתנו היא לכבוש את ירושלים כולה". אמנם, עוד לפני שמונה חדשים לעג רבו של הבריגדיר – רבו הפוליטי והצבאי כאחד – "לחמומי המוח" המדברים על כיבושה של ירושלים. בן-גוריון לעג אז ואף איים. כמנהגו. אבל בינתיים השתנו הרבה דברים, ומה שלא יעשה שכלו של שר הביטחון, יעשה בביטחון הזמן. וגם זו לטובה. לא עוד "חמומי המוח", אלא המוח הקריר של הש"י מדבר על "כיבושה של ירושלים".

כך או אחרת, האויב שמע את ההצהרה "הקיצונית". ואם יהיה בכוחו לאסור עלינו מלחמה, הוא יתקיף בלאו הכי. אלא האמת היא, כי אין עוד בכוחו לכבוש את ירושלים; נהפוך הוא – יכולנו לכבוש את ירושלים כולה, אלמלא תוכניותיו המסתוריות של שלתיאל בעשרת ימי המלחמה האחרונים. ונוכל לכבוש אותה בכל מערכה שתתחדש.

גם מבחינה מדינית, אין כל סיכון בהפיכת ירושלים מ"שטח כבוש" – מה רב ומר הוא הלעג במושג "ירושלים הכבושה"! – לשטח ריבונות עברית, לעיר הבירה של מדינת ישראל.

אמנם היה הייתה החלטה על משטר בין-לאומי בירושלים, אבל היא בוטלה למעשה, ואף להלכה. מועצת הנאמנות, שהוטל עליה לקבוע את המשטר הבין-לאומי, דחתה את דיוניה. במועצת הביטחון הודיע הנציג האמריקאי – המושך "ברוב המכני" – כי ההחלטה על שלטון האו"ם בירושלים, אין עוד כוחה יפה. החלטה זו, אמר שליחה של וושינגטון, הייתה קשורה בהחלטת ה-29 בנובמבר על חלוקת ארץ-ישראל; אולם מאחר וההחלטה בשלמותה עומדת לדיון מחדש, אין עוד לדבר על משטר מסוים בשביל ירושלים, כל עוד… וד"ל. ומעל הכל: אותו ברנדוט, שבא בשליחות האו"ם, לא בוש להפוך את הקערה על פיה ולהציע שירושלים תימסר לשלטונו של עבדאללה. ברנדוט, המדבר בשם ארגון האומות המאוחדות, לא חשש למען מזימותיו לא להתחשב בהחלטה שבוטלה; הנחשוש אנחנו? האם ממשלת ישראל הזמנית רוצה דווקא להיות יותר "או"מית" מן האו"ם עצמו?

ירושלים מצפה. וברוכים בניה, שמנעו ומונעים את הפקרתה בידי צר ואויב.