הישיבה המאתיים–ושמונה של הכנסת העשירית – יום רביעי, כ' בסיוון התשמ"ג 1 ביוני 1983 – שנה למלחמת לבנון

אדוני היושב-ראש, מורי ורבותי חברי הכנסת, לא אתחרה בחבר הכנסת בר-זהר או במישהו אחר בכאב שהוא מנת חלקי ומנת חלקם של כל חברי הכנסת ושל כל אזרחי ישראל הנאמנים, נוכח האבדות הקשות הנוראות בחיי אדם, מחמת נפילתם של חיילינו אמיצי הלב. אני רק יכול לומר, שיש בוודאי הכואבים את הכאב הזה כמונו, אבל אין מי שכואב אותו יותר מאתנו. לכן, אנא, נוכח כל המלחמות שהתנהלו בישראל, גם נוכח המלחמה הזאת שהיינו חייבים לעשותה כדי לשים קץ לפגיעות הבלתי פוסקות בגליל ובתושביו, במדינה ובאזרחיה, בקרב אנשים, נשים וילדים, איננו צריכים לנסות ליצור רושם שיש כאלה שכאבם גדול יותר ויש כאלה שכאבם קטן. אני רוצה לומר שהכאב משותף לכולנו, כי אכן כבדות מאוד הן האבדות. אמרנו זאת מהתחלה, ואין לנו אלא לחזור על כך מתוך הכרת האמת ובלי הסתרת דברים. ההתחרות הזאת או הניסיון לעשותה אינם לכבודו של איש.

אדוני היושב–ראש, חבר הכנסת בר-זהר הביא ציטטין. הם כבר הובאו פעמים מספר. יש ביניהם נכונים, יש ביניהם בלתי מדויקים. הפולמוס היום איננו חשוב מעיקרו. אבל מעניין שמכל הציטטין שהוא הביא חסר מסמך אחד. מהו המסמך? ב–11 ביוני 1982 החליטה הממשלה באופן חד-צדדי על הפסקת אש בלבנון. אנחנו קיבלנו את ההחלטה הזאת כשהגענו לאותו קו ביטחון בין 40 ל-45 ק"מ. זהו מסמך כתוב.

ויקטור שם–טוב (המערך):

הממשלה הודיעה אז שהפסקת האש איננה חלה על המחבלים, אלא רק על הסורים.

ראש הממשלה מ' בגין:

לא, יש לי המסמך על השולחן, זה היה ב–11 ביוני, אני יכול לקרוא אותו באוזניך. כי אומנם כן, אנחנו רצינו להגיע לאותו קו ביטחון, והמשימה שהוטלה על צה"ל היתה להוציא את יישובי הגליל מטווח האש של האויב, שיכול היה, בנשק ארוך הטווח שכבר עמד לרשותו ממש, להרוס את קריית–שמונה, את נהרייה, את מטולה ועוד. ובכן, אנחנו הצענו הפסקת אש. האויב לא קיבל אותה. הוא הוסיף לתקוף את חיילינו, והוא הבטיח שהוא ימשיך במלחמה. מה צריכה לעשות ממשלה? מה היתה עושה כל ממשלה אחרת? מה צריך לעשות צבא כשהוא מותקף? – לסגת? לאפשר שוב ליצור המצב כפי שהיה? לעמוד במקום? לקבל את האש הזאת בלי ניסיון להדוף את האויב?

זהו המסמך המרכזי. מדוע לא לומר את האמת הזאת? האם אנחנו רצינו שהמלחמה תימשך שנה? האם אנחנו רוצים בפגיעות נוספות? בעינינו האדם הוא עולם ומלואו, ואנחנו רוצים שלא ייהרג איש – לא חיילינו, לא אזרחינו, גם לא מן הצד השני. אנחנו גם אמרנו על המחבלים: איננו רוצים להשפיל אותם; אם הם רוצים לצאת עם נשקם האישי – נתיר להם את זאת. אמרנו: נכון, הם פושעים, הם פוגעים בנשים וילדים, אבל גם הם בני אדם. אמרנו זאת במפורש. אלה דברים שכתובים ב"דברי הכנסת". באילו טענות אפשר לבוא אלינו מבחינה זו?

מאיר וילנר (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):

הכול היה להיפך. ההכרזות היו של רמאות.

יהודה פרח (הליכוד):

די, די, כבר שמענו.

היו"ר מ' סבידור:

אל תסייעו לי, תנו לי לנהל את הישיבה. אני מבקש שלא להפריע.

ראש הממשלה מ' בגין:

הסיבה היחידה להמשך הלחימה היתה הסירוב של האויב לקבל אל הצעתנו להפסיק את האש. הצענו זאת ברצינות.

תופיק טובי (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):

צבא כובש יכול להפסיק את האש. אתם כובשים שם. כל זמן שתהיו שם תהיה מלחמה. האם אינכם מבינים זאת? זו רמאות לדבר על הפסקת אש כל זמן שאתם נמצאים שם.

אהוד אולמרט (הליכוד):

מה עושה שם אש"ף?

היו"ר מ' סבידור:

חבר הכנסת טובי, אני מבקש להפסיק. אינני רוצה לקרוא לסדר. אני מבקש להאזין ברגיעה לדברי ראש הממשלה. אני מבקש שלא להפריע.

ראש הממשלה מ' בגין:

חבר הכנסת בר-זהר לפתע מדגיש שההסכם שנחתם – הסכם חשוב לכל הדעות – אינו מבטיח את העתיד. איש אינו יכול להיות בטוח מה יהיה בעתיד. אבל יש יסוד להניח שאחרי שנה שהיה שלום אמת לגליל – איש לא נפגע ולא נפלו קטיושות – כך יהיה בעתיד. מכל מקום, זו תקוותנו וזו גם מטרתנו. חתמנו על ההסכם הזה, כדי שכל הכוחות הזרים יצאו מלבנון. ישראל איננה רוצה להישאר בלבנון; אנחנו רוצים להחזיר את הבנים הביתה, להווי ידוע לכל איש בישראל. כאשר כתוצאה מלחימה המצב נעשה קשה מבחינה לאומית, האם צריך לנקר עיניים? האם לא היתה מלחמת התשה שנמשכה שלוש שנים? האם לא נפלו אז בחורים בישראל? כמעט מדי יום ביומו נפלו. האם מישהו מאתנו ניקר עיניים?

נכון, המצב קשה, לא אכחד דבר. עכשיו יש איום סורי. אומנם יש הרפיה מסוימת, אבל עלינו לעמוד על המשמר. הרי אם חלילה יפרצו מעשי איבה, כולנו נצטרך להגן על חיינו, על קיומנו, על עתידנו. מדוע צריך ליצור רושם שיש בינינו פירוד לבבות בימים אלה של מתיחות, של הכנות מצד סוריה? אינני חושב שחיובי להציג את העניינים כך.

אנחנו רוצים לקוות שלא יפרצו מעשי איבה. אני רוצה להודיע, אדוני היושב–ראש, שלא עולה על דעתנו כלל לתקוף את הכוחות הסוריים. אנחנו מקווים שאומנם כן, אחרי סיום התרגיל הסורי, הם לא יתקיפו אותנו. נקטנו אמצעי זהירות דרושים. בעניין זה גם יש הסכמה כללית, כפי שאני יודע מן השיחה שהיתה לנו עם דוברי המערך, ואני מודה להם על ההסכמה שנתנו לאותם אמצעי זהירות שנקטנו. ונקווה שישכון השלום. כן, אנחנו נשיב את הבנים שלנו הביתה מלבנון. גם הסורים וגם המחבלים יעזבו. ודאי, הכאב, הצער והאבל לא יימוגו ממשפחות אשר שכלו את יקיריהן, גם לא מלבותינו. הכאב הזה לא ייפסק ולא יחדל לעולמים. זה נכון. אבל, אדוני היושב–ראש וחברי הכנסת מכל הסיעות, הרי כולנו הסכמנו שלא היה אפשר עוד לשאת את המצב, שמדי יום ביומו ממש הותקפו יישובינו, אזרחינו, תושבינו.

מאיר וילנר (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):

שנה שלמה היה שקט.

תופיק טובי (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):

שנה שלמה היה שקט.

מאיר וילנר (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):

רציתם להכניס את האמריקנים ללבנון, זאת הסיבה. רציתם לספח את הגדה בעזרת האמריקנים.

ראש הממשלה מ' בגין:

זה לא נכון. מאתיים התקפות דמים בוצעו באותה שנה, בארץ ובחוץ–לארץ – – –

היו"ר מ' סבידור:

שקט, אני מבקש שלא להפריע.

אהוד אולמרט (הליכוד):

קיווינו שגם סין תיכנס.

ראש הממשלה מ' בגין:

היום אני קורא לכל הסיעות הנאמנות למדינה לעמוד בניסיון הזה יחדיו, כפי שאנחנו עמדנו בימים אחרים, כדי להגיע לתנאים שבהם נוכל, אומנם כן, לאפשר לחיילינו לשוב לבתיהם ולמשפחותיהם, ולעמוד מאחוריהם. אבקש שאותה מידה של אחדות שנוצרה בראשית הלחימה תימשך עד אשר ניזכה לשלום המיוחל.

אדוני היושב–ראש, אני מסכים לקיים דיון במליאת הכנסת על הצעתו של חבר הכנסת בר-זהר.