הישיבה המאה–תשעים–ותשע של הכנסת העשירית – יום שני, כ"ו באייר התשמ"ג 9 במאי 1983 ציון מלאות שבעים להולדתו של ראול ולנבר – שלושים שנה לחוק זיכרון השואה והגבורה יד ושם התשי"ג–1953 – משמעות ולקחים
אדוני היושב–ראש, מורי ורבותי חברי הכנסת, בימי השואה שפקדה את העם היהודי באירופה המנואצת, השואה שלא נשכחה ולא תשכח לעולמים, עמדו בניו מבודדים. הם נסגרו בגטאות, הורעבו, הושפלו עד דכא, הומתו אך לא נעזרו.
מאז נתפרסם הספר, בעוד ששת המיליונים מתים, נעשה המושג של ועידת ברמודה זהה עם הפקרה ביודעין של מיליונים אנשים שכבר נידונו למיתות משונות. אפשר היה להציל רבים מהם, אך ההצלה לא באה.
ובאותו ספר גם המושג של ועידת אוויון, שהתקיימה עוד לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, עוד לפני שהושמדו המיליונים במשך קרוב לשש שנים של התעללות, של הפעלת טכנולוגיה שטנית כדי לרצוח איש, אשה וילד. גם הוועידה ההיא תיזכר לדיראון, כדרך ההטעיה, כאשר נציג של מדינה אחרי מדינה קם ואמר: אצלנו אין מקום בשביל היהודים, ובעיקר כשהודעה כזאת נמסרה ביחס לבית הלאומי, למולדת של העם היהודי, לארץ–ישראל – אין מקום.
ב"יד–ושם", המוסד שהוקם כדי להנציח את השואה ואת הגבורה גם יחד, נאספו 500,3 שמות של חסידי אומות העולם, אשר סייעו בידי היהודים כמיטב יכולתם כדי להצילם מידי האויב המשמיד. המספר המוחלט עושה רושם כי רב הוא, אבל מה קטן הוא ביחס לעשרות מיליוני האנשים שיכלו לסייע ולא סייעו בכל אירופה כולה.
חסידי אומות העולם אשר עזרו לאחינו הנידונים הם באופן יחסי מעטים מאוד, אבל אנחנו נזכור אותם מדור לדור. העם היהודי יכול לשכוח את אשר עשו לו אויביו, הוא לעולם לא ישכח את אשר פעלו למענו ידידיו, שאחד מהם, מותר לומר הראשון בהם, היה ראול ולנברג – איש אציל נפש, צעיר, התנדב כדי לצאת להונגריה במטרה אחת: לעזור ליהודים להינצל מידי אלה שקמו להשמידם.
בהתרגשות עמוקה בוודאי קראנו את סיפורו של מר לפיד, מנכ"ל רשות השידור הממלכתית של ישראל. הוא היה ילד בן שש כאשר אמו הופרדה ממנו. שניהם בכו, כמובן, בשעת הפרדה. הילד נואש, הוא נשאר בלי האם. הוא גם בוודאי הבין, כפי שכותב, שלא יראה אותה עוד לעולם. היא חיבקה ונשקה לו ולא ידעה מה יהיה על בנה הקטון. אך כעבור זמן מה חזרה האם. הילד שאל: מה קרה? תשובה אחת היתה בפיה, קצרה מאוד: ולנברג. הוא נקרא בפי הניצולים "מלאך". הוא עשה דברים שאין להם שיעור כדי להציל מספר גדול ככל שאפשר של יהודים, אשר אותו ילוד השטן החליט, אפילו בשנת 1944, על סף המפלה שהיתה בטוחה, להוציאם לאושביץ. בעקיפין הוא הציל רבבות ואפילו 000,100, במישרין, במו ידיו, הציל אלפים. הוא עשה דברים כמעט דמיוניים וסיכן את נפשו יומם ולילה ולא הפסיק את מלאכת ההצלה.
לוא היום היה בינינו, היינו חוגגים את יובל השבעים שלו, אנחנו, אזרחי ישראל, בני העם היהודי, ומיליוני יהודים ברחבי תבל, וכן מיליוני אנשים בעלי רצון טוב מכל אומות העולם. אך אי הוא? הוא איננו. איננו יודעים תשובה בטוחה. אנו יודעים שהוא לא נרצח על–ידי הנאצים. הוא נעצר על–ידי הרוסים. יש הודעה – בעי"ן ובאל"ף – מפורשת, כי הוא מת בכלא אי–שם בברית–המועצות.
במשך שנים רבות, משפחתו הנאמנה והמסורה, ידידיו, גם אנחנו, לא אבינו להאמין כי הוא איננו בחיים. היו עדים שטענו כי ראוהו במו–עיניהם באחד המחנות. אנו העדפנו, וגם היום אנחנו מעדיפים להאמין בדברים האחרונים הללו, אבל איננו יודעים. אנחנו רק יכולים לשאת תפילה שאכן עדיין הוא בחיים.
בארץ שלנו, ולא רק בשבדיה, הוקם ועד ציבורי ובו אישים חשובים, אשר במשך שנים רבות לא פסקו לעמול למען זיהוי מקום הימצאו, למען שחרורו ולמען נוכל לומר לו: אנו, ראול ולנברג, כפי שראינוך במסירותך, בנאמנותך באישיותך, במעשי ההצלה שלך, לא שכחנוך אפילו לרגע אחד.
אבל הוא איננו עמנו, ולכן לחגוג עמו יחד את יובל השבעים שלו אין ביכולתנו. לעומת זאת, אנחנו יכולים לומר ואנחנו מודיעים, בוודאי על דעת עמנו כולו, כי ראול ולנברג לא יישכח בכל תולדות ישראל לדורותיו, כי כל יהודי וכל אדם בעל רצון טוב ישאו לנגד עיני רוחם את דמותו האצילה, אחד מגדולי חסידי אומות העולם אשר קם ועזר לעמנו לעת צרה, מצוקה, רדיפות והשמדה המונית, כדי לסייע לו, כדי להציל את הנפשות הזכות של אנשים טובים תמימי דרך.
ראול ולנברג, העם היהודי אסיר תודה לך ויהיה אסיר תודה כל ימיו. בעיני העם היהודי אתה גיבור האנושיות, גדול במעשים, ואנחנו נעביר את הזיכרון הזה לבנינו אחרינו עד דור אחרון.
