הישיבה השבעים–וארבע של הכנסת העשירית יום שלישי, כ"ח באדר התשמ"ב 23 במרס 1982 – הצעות הסיעות להביע אי-אמון לממשלה
אדוני היושב–ראש, מורי ורבותי חברי הכנסת, אני מקווה שזאת הפעם האחרונה שאני נואם בניגוד לתקנון ובחסדו של היושב–ראש, בישיבה. מתוך הנחה שבשבוע הבא לא יהיה דיון נוסף בהצעה להביע אי–אמון בממשלה – – –
קריאות:
לא שומעים.
ראש הממשלה מ` בגין:
אני מביע תקווה, שאחרי תום פגרת הפסח אני אוכל לעלות על הבמה ולנאום ככל חברי הכנסת, על–פי התקנון, ועם הכנסת הסליחה.
אדוני היושב–ראש, מחר או באחד מימות השבוע תתכנס ישיבה של מועצת הביטחון לדיון במעשי הדיכוי של ישראל ביהודה, בשומרון וברמת–הגולן. מי יזם את הישיבה הזאת? הווי אומר – סוריה.
יש כאלה האומרים בלשון מליצה, שמועצת הביטחון היא הבית הגבוה לצדק הבין–לאומי. לפי הכרתנו ועל–פי העובדות, זה בית המשפת הגבוה לעוול ולצביעות. אבל צריך לזכור, כיצד באה סוריה לאותו מוסד בין–לאומי הקרוי עליון. על–פי המקובל, השאלה הממשית היא, האם היא באה אל המוסד הזה בידיים נקיות? והתשובה היא כדלהלן: לפני חודשים אחדים בלבד ניתנה לצבא הסורי הפקודה לדכא את מה שהיה מכונה מרד בעיר חמת. על–פי הידיעות המוסמכות שבידינו, טבח הצבא הסורי 000,6 איש, אשה וילד; 000,3 נעדרים עד היום הזה. לא נתכנסה מועצת הביטחון, לא היה שום גינוי, גם לא של מחלקת המדינה של ארצות–הברית.
אין זה סוף פסוק. אביא לידיעת הכנסת את העובדות כפי שהן נודעו לנו: שנת 1978 – הסורים נכנסו למלחמה עם הנוצרים בלבנון וכבשו חלק ניכר מאדמתם. הם פעלו על–ידי הפגזה מסיבית של השכונות הנוצריות שבמזרח ביירות. הפגזה זו גרמה לאלפי אבדות, הרוגים ופצועים בקרב האוכלוסייה האזרחית, לבריחה המונית של תושבים אל הר הלבנון, ולהרס מרבית הרבעים הנוצרים של עיר הבירה של לבנון. מאז הרבעים הנוצרים הם בבחינת רבעי רפאים. אוגוסט 1978 – כוחות סוריים כבשו את מרחב בתרון הנוצרי שבצפון לבנון. הם הפגיזו – מה שהיה מכונה טיהור כפרים. באחד הכפרים נעצרו והוצאו להורג באורח שרירותי שישה חשודים, שניים מהם קרובי משפחה של חברי פרלמנט לבנונים בני האזור. פעולות אלה נפסקו רק לאחר מחאות חריפות של הנשיא סרקיס לפני הנשיא אסד. 27 ו–28 ביוני 1978 – קבוצה חמושה שנשלחה על–ידי הסורים פשטה על שלושה כפרי נוצרים בצפון הבקעה, חטפה 40 יוונים קתולים ורצחה 26 מהם. דצמבר 1980–יוני 1981: הסורים הקיפו את העיר זחלה, כיתרו אותה מכל עבר. הם תקפו את העיר ברציפות במשך שבע שעות בארטילריה כבדה וגרמו לעשרות הרוגים בקרב האוכלוסייה המקומית. בחודשים הבאים התנהלו כמה סיבובי קרבות בינם לבין הכוחות הנוצריים. ההפגזות הסוריות פגעו באלפי תושבים מקומיים וגרמו בעיר הרס ניכר. הכיתור הסורי גרם למחסור חמור במצרכי אספקה בסיסיים, ולפרקים הם אף לא אפשרו הכנסת ציוד רפואי לעיר. יוני–יולי 1979 – נערות מצוידות בתת–מקלעים יצאו כדי להוריד את רעלות הפנים מנשים סוריות – הן לא ניסו להשתמש בנשק נגד נשים – עד שהורו להן להפסיק את ההתעללות הזאת. מרס–אפריל 1980 – בחלב שבצפון סוריה היה מה שנקרא מרד עממי. הסורים הכניסו טנקים. כוחות הצבא ביצעו טיהורים נרחבים של שכונות העיר, תוך שימוש באכזריות, באלימות נגד האוכלוסייה המקומית. יולי 1980 – בכלא תדמור נרצחו מאות אסירים בקרב האנשים הקרויים האחים–המוסלמים וכן בקרב בני המשפחות של החשודים. נקבע חוק להקמת בתי–דין שדה לשיפוט מהיר של חברי האופוזיציה. 29 בספטמבר 1981 – שוב התעללות באוכלוסייה אזרחית. ולבסוף, במה שהתחלתי, הטבח באוכלוסייה האזרחית בחמת.
אדוני היושב–ראש, שום גינוי לא הושמע בשום מדינה תרבותית בעולם לגבי מעשי זוועה אלה. גם משם לא נשמע שום גינוי.
עכשיו מתכנסת מועצת הביטחון כדי לשמוע את התלונה של המדינה הברברית הזאת, של המשטר הרצחני הזה – הוא יבוא להתאונן על מדינת ישראל.
והנה, בעצם הימים האלה אנו מספקים חומר למתאוננים הסוריים במועצת הביטחון. שלשום הקשבתי וצפיתי בטלוויזיה, סופר שם על ישיבה של הנהלת המערך. כל הכבוד לחברי וליריבי מן המערך, הישיבה היתה סגורה, אבל הודלפה מן הישיבה הנעולה ידיעה, שלפיה אדם חשוב, בעל זכויות רבות במדינת ישראל, קצין בכיר לשעבר, אזרח שיש לו היום כל חופש הביטוי, אומר: יורים בילדים. ולא היתה שום תגובה.
צ`רלי ביטון (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):
זה נכון.
מאיר כהן–אבידב (הליכוד):
סתום את הפה, די כבר.
צ`רלי ביטון (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):
מי אתה שתגיד לי לסתום את הפה?
מאיר וילנר (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):
איזו גסות–רוח של חבר כנסת.
היו"ר מ` סבידור:
חברי הכנסת, אני מבקש שקט וקצת דרך–ארץ.
ראש הממשלה מ` בגין:
לא רק אנחנו, בית ישראל, שמענו את ההודעה הזאת, כל העולם שמע אותה. אתם יודעים שזאת הודעה כוזבת. לא היו שום יריות בילדים. אני הראשון שהבעתי צער בישיבת הממשלה בבוקר על הפגיעה בנפש שהיתה. היא נגרמה ביריות שנורו כדי להגן על חיילינו. אבל כל אבדה בנפש מצערת. אנחנו איננו רוצים לשפוך דם של שום ערבי. גמרנו אומר שלא לשפוך בשום תנאי דמו של יהודי. איננו רוצים שייהרג ערבי. אנחנו רוצים לחיות עם האוכלוסייה הערבית בארץ–ישראל בשלום ובכבוד הדדי. אבל לפעמים קורה – – –
תופיק טובי (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):
יום יום שופכים דם. אתה שולח ברכת עידוד לחיילים שיורים.
היו"ר מ` סבידור:
חבר הכנסת טובי, אני מבקש שלא להפריע. אני שמעתי כמה הערות שלא הגבת עליהן קודם, כשדיברו למה אתה לא מגיב. למה פה אתה מגיב? שאלו אותך למה לא הגבת במקום אחר. לפחות אל תגיב כאן.
מאיר וילנר (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):
– – –
היו"ר מ` סבידור:
חבר הכנסת וילנר, אני מבקש שלא להפריע. מדבר ראש הממשלה.
ראש הממשלה מ` בגין:
ראיתי אמש את האבנים שהכינו נגד חיילי צה"ל, סלעים, ידידים יקרים מהאופוזיציה. כל אבן כזאת עלולה להרוג בן–אדם.
יוסי שריד (המערך):
בסיפוח אין ברירה, יש דינמיקה מסוימת.
ראש הממשלה מ` בגין:
חבר הכנסת יוסי שריד, אטפל בך הערב. חכה. אטפל בך הערב, במאמר שלך ב"ניו–יורק טיימס". אל תמהר. יש לי מאמר שהופיע ב"ניו–יורק טיימס" בחתימתך. אני קראתי אותו, אולי חבר הכנסת פרס לא קרא. הוא ישמע היום את תוכן המאמר שלך ב"ניו–יורק טיימס".
בוודאי, זאת טרגדיה. אבל יאמרו לנו שיורים בילדים?
מה, ביהודה ובשומרון ב–15 השנים האחרונות לא היו יריות? חברי ויריבי חבר הכנסת יצחק רבין, כאשר אתה היית ראש הממשלה, לא היו יריות ביהודה ובשומרון? אנחנו פעם ניקרנו את עיניכם? אנחנו פעם אמרנו, שיורים בילדים, או שהתייצבנו מאחוריכם? ערב התכנסותה של מועצת הביטחון אנחנו נתנו חומר לסורים ולאחרים להיות קטגורים נגד עם ישראל?
יכולתי לומר: בושתי ונכלמתי. אני אומר: כאבתי והצטערתי. אני מדבר אל חברים שהם פטריוטים. אני אומר את זה בכל ההכרה. אבל איך נוהגים פטריוטים ערב ישיבת מועצת הביטחון? זה סוף פסוק?
חבר הכנסת שם–טוב מיחה בידי שר הביטחון על שלא הזכיר את הודעתו אחרי הביקור שלו ברמת–הגולן. הוא אפילו אמר, אדוני היושב–ראש, שקיפחו אותו, ואפילו התבטא שזאת עוד הוכחה לקיפוח של עדות המזרח. אני לא אקפח את עדות המזרח, ויקטור ידידי, וגם לא אותך.
ויקטור שם–טוב (המערך):
אני חשבתי שיש לך חוש הומור.
ראש הממשלה מ` בגין:
רגע, תן לי לדבר. אני מדבר ברוח טובה. אתה עלית לרמת–הגולן, חזרת, שמעתי את דבריך: "דיקטטורה צבאית". דיקטטורה צבאית?
ויקטור שם–טוב (המערך):
אני קראתי מ"דברי הכנסת" – – –
ראש הממשלה מ` בגין:
אני מדבר על מה שקרה ביומיים האחרונים. הרי אתם לא רוצים ועדות חקירה לגבי העבר, מה אתה מזכיר מה שאמרתי לפני 20 שנה? כבר אמרתי לחבר הכנסת רובינשטיין, גם היום זו דעתי: ישתנה החוק – לא יהיה. זה חוק, חוק מדינה, ואם אפשר על–ידו להגן על חיילי ישראל, אנחנו נשתמש בחוק הזה. מה פה החידוש?
מה זו דיקטטורה צבאית? נו, ודאי, אנחנו החלנו את החוק הישראלי על רמת–הגולן. אתה התנגדת. שבעה מחברי המערך הצביעו בעד החלת החוק על רמת–הגולן, נכון או לא? נכון, חבר הכנסת בר–זהר? נכון, חבר הכנסת רענן נעים?
רענן נעים (המערך):
שמונה הצביעו.
ראש הממשלה מ` בגין
שמונה, הוא השמיני. אכל גפילטע–פיש והצביע. שמונה חברים של המערך הצביעו בעד. חברת הכנסת שושנה ארבלי–אלמוזלינו, נכון? סילחי לי על שאני מזכיר לך את חטאייך, אבל החטאים האלה ישמשו הדום לרגלייך בגן–העדן.
דניאל רוזוליו (המערך):
– – –
ראש הממשלה מ` בגין:
הא, גם אתה, חבר הכנסת רוזוליו, הצבעת.
דניאל רוזוליו (המערך):
אני הצבעתי בעד. נכון שהיו חברים שהצביעו בעד – – –
ראש הממשלה מ` בגין:
חבר הכנסת רוזוליו, מה אתה מפריע לי? מה יצא מזה?
ובכן, הרוב המכריע בכנסת החליט להחיל את השיפוט, המשפט והמינהל של המדינה על רמת–הגולן, יש מרידה בהחלטה זו של הכנסת, בהסתת הסורים וארגון המחבלים. ואנחנו קוראים להם, ל(פתח)דרוזים ברמת–הגולן, לא ל(פתח)דרוזים אלא ל(שווא)דרוזים: לא נכפה עליכם אזרחות ישראלית, לא נכפה עליכם שירות בצבא, אבל אל תפעילו טרור. הם הפעילו טרור איום, טרור דתי, טרור ששולל את כבודו של אדם. אני שמעתי שהתאוננו על הטרור הזה. לא קברו מתים בגלל הטרור הזה. לא היה אפשר להשתתף בחתונת הבת בגלל הטרור הזה. אז מה, אנחנו צריכים להשלים אתו, גם אחרי החלטת הכנסת? הרי הכנסת ברוב קולות הכריעה בזה. או שמא אנחנו צריכים למנוע זאת? הרי זאת התעללות איומה להשאיר גופות של מתים ולא לקבור אותן, משום שכוהני דת אחדים מועלים בשליחותם ומטילים טרור איום כזה, משפיל כבוד האדם. אז אנחנו מנסים להחזיר את הסדר ואת החוק על כנו, היום, על–פי המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה. אתה קורא לזה "דיקטטורה צבאית"? זה שם? זה נכון? איננו נותנים למורדים במלכות ישראל להשתולל. זה חטא של הממשלה? איך אתם הייתם נוהגים? איך נהגתם כאשר היו התמרדויות כאלה ביהודה ובשומרון ובחבל–עזה? האם איננו זוכרים? האם אנקר את עיניכם היום? האם אני אספק שוב חומר למועצת הביטחון? לא אעשה זאת. אבל למה אתם מתבטאים בצורה כל–כך חסרת אחריות? האם אינכם יודעים שכולנו חיים בבית זכוכית? האם זה סוף פסוק?
הנה קרא קריאת ביניים חבר הכנסת הנכבד, יוסי שריד. יקשיב רק רגע לדברי. לפני יומיים אני קורא ב"ניו–יורק טיימס" מאמר החתום על–ידי יוסף שריד. כל הכבוד, סופר בין–לאומי כותב מאמרים ל"ניו–יורק טיימס". אני קורא. החלק הראשון מוצא חן בעיני מאוד. הוא אומר לאמריקנים: מה אתם עושים, אתם מטילים סנקציות על מדינת ישראל? זה בעצם רק מאחד את העם נגד המדיניות שלכם. לא טוב, לא טוב אתם עושים. אני כל–כך שמחתי, התכוננתי ליום שבו אבוא לכנסת ואצלע עד למקום הזה, ואשלח פתק לחבר הכנסת יוסי שריד ואודה לו על המאמר הפדגוגי היפה שהוא הביא באוזני העם של ארצות–הברית. אחר כך, אני מגיע לחלק השני. שומו שמים. הוא מסביר לעם של ארצות–הברית איך הוא צריך לנהוג, איך הוא צריך להביא לכך שתהיה הכרה בזכות ההגדרה העצמית של העם היהודי, כפי שהעם היהודי יכיר בזכות ההגדרה העצמית של הפלשתינאים. בשני המקרים – מדינה. לעם היהודי יש כבר מדינה. עכשיו צריך להקים מדינה פלשתינית. חבר הכנסת פרס, האם זו דעתך?
שמעון פרס (המערך):
לא.
ראש הממשלה מ` בגין:
אם כך, כתוב זאת ל"ניו–יורק טיימס".
שמעון פרס (המערך):
זה כתוב גם בהסכם קמפ–דייוויד.
ראש הממשלה מ` בגין:
לא. לא נכון. על–פי הסכם קמפ–דייוויד לעולם לא תקום מדינה פלשתינאית.
שמעון פרס (המערך):
– – –
ראש הממשלה מ` בגין
תן לי לסיים את המשפט. אני רוצה להעיר את תשומת לבך שהחתימה היא כזאת: יוסף שריד, Member of the Labor opposition party. אם לא תכחיש שאין זו עמדת מפלגת העבודה, דע לך שהרושם בקרב מיליון אמריקנים אשר קוראים, במישרין או בעקיפין, מאמרים המתפרסמים ב"ניו–יורק טיימס" יהיה, שזאת עמדתה של מפלגת העבודה.
שמעון פרס (המערך):
מתוך הטקסט אפשר להבין זאת, כי כתוב, The legitimate rights of the Palestinian people
ראש הממשלה מ` בגין:
לא נכון. The legitimate rights זה הלוא אוטונומיה.
שמעון פרס (המערך):
לא.
ראש הממשלה מ` בגין:
אתה אומר לא, אבל מה החלטנו בקמפ–דייוויד? החלטנו על אוטונומיה. אתה כבר אמרת שאתה תומך באוטונומיה.
משה שחל (המערך):
חבר הכנסת זייגרמן מחזיק בדיוק בדעה של חבר הכנסת שריד. הוא חבר סיעת הליכוד. האם חייבת סיעת הליכוד – – –
ראש הממשלה מ` בגין:
חבר הכנסת שחל, חברי וידידי זייגרמן לא כתב מאמר ב"ניו–יורק טיימס". הוא כנראה לא כל–כך מוכשר כמו חבר הכנסת יוסי שריד.
משה שחל (המערך):
