האיש והתקופה
ישנה פלוגתא בין ההיסטוריוסופים סביב השאלה המנוסחת, במידה רבה של פשטנות, כך: האם התקופה יוצרת את האדם, או להיפך, האדם יוצר את התקופה? אנחנו, היהודים, כל עוד לא עשינו היסטוריה, אלא היא נעשתה בשבילנו במשך דורות רבים על ידי אחרים, ביחוד לשלילה, לרדיפות ולגירושים, לדכוי, להרג ולהשפלה, לא יכולנו לתרום לדיון כלל-אנושי זה זולת העיון; התרומה הנסיונית היתה מעמנו והלאה. אולם מאז שבנו ונטלנו את גורלנו בידינו והחילונו עושים את ההיסטוריה היהודית, למעשה מאז הופעתו השביטית של הרצל, יכולים אנו בקשר עם השאלה ההיסטוריוסופית הגדולה, לא רק ללמוד מנסיון זולתנו, אלא גם ללמד מנסיוננו שלנו.
והנסיון הזה אומר ומוכיח, כי אין אמת בשום אחת משתי האסכולות, אם הראשונה באה לסתור את השניה, או להיפך; אך יש אמת בכל אחת מהן, אם השניה באה להשלים את הראשונה, או להיפך. בקיצור ובמלים פשוטות: יש השפעת גומלין בין התקופה, המוציאה מתוכה את האדם, ולבין האדם משפיע על התקופה. היא מעצבת את דמותו; הוא משפיע על התפתחותה. בנפשותינו פנימה חשנו, כיצד תקופה מסויימת, רבת תמורות, היא אמם של נושאיהן ועושיהן; ובמו עינינו ראינו, כיצד על רקע תקופה כזו, קם אלמוני והיה לאלמוות, בהטביעו במחשבותו ובמעשיו את חותמו על מה שהתרחש בה. מתוך ידיעתה, לא עוד העיונית בלבד, אלא הנסיונית ממש, של השפעת הגומלין של התקופה והאדם, נקדיש את הגיגינו לאחימאיר ולתקופה, ממנה הוא עלה ועליה הוא הטביע את חותם השפעתו.
התקופה, בה אנו מדברים, הלא הן שנות העשרים האחרונות ושנות השלושים הראשונות של המאה. במרכזה עומדים מאורעות הדמים של שנת תרפ"ט 1929. מאז פרצו והתחוללו מאורעות אלה, חלפו למעלה משלושים שנה. אין זה זמן רב בדרך כלל. אך בימינו, על תהפוכותיהם, התהומיות והנשגבות, הלא הן דומות לשלש מאות שנה. מותר לנו איפוא לומר, כי על מאורעות תרפ"ט אנו משקיפים היום ממה שמכונה פרספקטיבה היסטורית. ומפרספקטיבה זו יכולים אנו לקבוע, כי הם היו בבחינת המפנה המכריע ביחסים בין העם היהודי ובין השלטון הבריטי בארץ ישראל. אמנם, עד אז כבר היו שתי התקפות דמים, אשר יד יוזמת או מדירכה או לפחות ממריצה ניכרה בהן. ותכליתן המפורשת היתה להפחיד, להרתיע ולשים לאל את השאיפה לשיבת ציון ואת התקווה לחידוש ימינו כקדם. אולם בתקפות ההן, אם של שנת 1920 בירושלים שנסתיימה במשפטו של זאב ז'בוטינסקי וחבריו להגנת העיר ובראשית מיצעד הדור למיבצר עכו, עדי פרצתו, ואם של שנת 1921 ביפו, שבעקבותיה באה הפסקת עליה, היו באופין ובהיקפן – מקומיות.
ואמנם אז כבר פורסם והיה לבר תוקף המיסמך הקרוי ספר לבן משנת 1922 שחובר על ידי הרברט סמואל ונחתם על ידי ווינסטון צ'רצ'יל; אותו מיסמך, שהיה לאביהם של כל שאר הספרים הלבנים, אשר אם לא עלה בידי מחבריהם למחוק כליל את תקוותנו, הרי הם חרצו את גורלם של מיליוני דורשי צון, כפי שבשעתו הזהיר – ואנו במו אזנינו שמענו את אזהרתו הנבואית – זאב ז'בוטינסקי. ועבר הירדן מזרחה, אשר בריטניה נלחמה, כנגד דרישותיה של צרפת, על הכללתו בשטח המנדט הארצישראלי למען יוכל – כך אמרו בשעתם דובריה – הבית הלאומי לעם היהודי להיכון על יסודות בריאים, כבר הוצא עוד אז מן השטח, עליו חל חוק הבית הלאומי ובנינו.
אולם המפנה המכריע והגלוי, המראה לכל מי שעינים בראשו את הכוונה לא לשוב ולהקים את מדינת היהודי, אלא להוסף ולהקים גיטו יהודי, המבשר את מגמת החיסול – המפנה הזה חל, על אף הכל, עם מאורעות תרפ"ט ועם מה שבא במישרין בעקבותיהם. המאורעות ההם לא היו עוד מקומיים; הם התפשטו והלכו על פני כל הארץ. דמנו נשפך כמים. יהודים נשחטו, על פי כל כללי הפוגרום, בחברון ובצפת ובדרכים ובסמטאות, הפעם לא תחת שלטון הצאר החשוך, אלא כפי שנאמר, תחת השלטון הבריטי הנאור, לא בגולה הדוויה, אלא במולדת הקמה לתחיה. בימים ההם גם הורמה יד הכחש והזדון על זכותנו על הכותל המערבי, לא במקרה כמובן. כי אם אף על שארית בית תפארתו אין לו לעם ישראל זכות, מה יסוד תביעתו ההיסטורית על הארץ כולה? ובעקבות הפוגרום הממושך והמתפשט ניתן ופורסם הספר הלבן הקטלני, אשר מחברו וחותמו כאחד היה הלורד הלייבוריסטי פסיפלד, הלא הוא סידניי ווב, אחד התיאוריטיקונים של הסוציאליזם הבריטי.
הימים ההם היו ימי יאוש גם במולדת וגם בגולה, שנפשה היתה קשורה בעתידה. הבה ונתבונן, במרחק של זמן, בgיני רוחנו בימי המשבר ההם. המשבר היה גם כללי. הוא פרץ והעמיק בכל רחבי תבל, החל מאותה התמוטטות בניו יורק של שנת 1929. וכך נוספו על הנפתולים המיוחדים שלנו קשיים כלליים שעוד הגבירו אותם. הנוער היהודי ראה את עצמו לא רק מושפל אלא גם נלכד. מסביבו שנאת ישראל לוחשת, גוברת, אלימה. בכל הפשטות: אין עתיד. והדרך ציונה חסומה. הכוח האדיר, המחזיק בה, מודיע במפורש: לא תעברו. מה תימה, אם תנאים אכזריים, נוראים כאלה, ותולדתם היאוש, נתנו סימנים בנפש הנוער היהודי.
האמת המרה היא, כי רבים בתוכו, אלפים, פנו בימים ההם אל הקומוניזם, שנישא ביחוד בארצות אירופה על גלי המשבר הכלכלי המכרסם והן, לא פחות ואולי אף יותר ממנו, על כתפי ההבטחה, כי הוא ישים קץ אפילו פעם לתמיד להשפלה לאומית. אמנם אין לשכוח, כי מאורעות תרפ"ט השפיעו על חלק של הנוער, דווקא בכיוון המחאה, התקוממות הנפשית, הציונית; בעקבותיהם החלה הזרימה ההמונית אל דגלו של זאב ז'בוטינסקי, אל הצה"ר ובית"ר. אבל אסור להכחיש, כי אש ההתייאשות מציון כירסמה אז בנפשותיהם של אלפים ורבבות, שנוכח גזר הדין הנכרי נמשו לעבר מה שהם חשבו לפתרון אחר, כלל אנושי, של בעית היהודים ומצוקתם הכפולה, המיוחדת במינה. למען הרעיון בו דגלו היו מוכנים לעלות על הבריקדות, להפגין מתוך הפרת חוק, להישלך לבתי כלא, לעזוב בתי אב, לסבול ענויים, הם עדין לא ידעו, בוודאי לא רצו לדעת, את האמת. ועל אי ידיעתם שלמו ברבות הימים ביסורי יסורים, אף בחייהם, דווקא בארץ חלומותיהם.
***
בימים ההם כתב ראש בית"ר על התקופה, על הארץ ועל גוזליה, על הנוער ודרכו: "בית סוהר אינו כלל וכלל טרגדיה בשביל אלה הנמצאים בתוכו; זוהי לעתים קרובות טרגדיה בשביל אלה המושיבים אנשים ישרים במאסר. בריטניה זכתה להגיע עכשיו לשלב זה: היא שלטת בשטחים הנתונים למרותה על ידי מאסריהם של אנשים ישרים. היא הביאה לידי כך שבהודו בושה היא היום בשביל פטריוט הגון להישאר בבית. הבוגד אני – שואל האיש – שעדיין חופשי אני ולא במאסר. והמוחות המטומטמים המחברים את המאמרים הראשיים ב"טיימס" וב"ניו-איסט" מלקקים ממש את האצבעות ומתמוגגים מנחת; ראו מה גדול "כחנו"! המתינו נא שנה, ידידי הנכבדים, קצרי הראיה ותיווכחו האם "כוח" יש בכך. בעולם של ימינו אין זה סימן של כוח, אלא להיפך, סימן של חוסר אונים ואבדן עצות... כל ילד בבריטניה יודע – אם כי לא כל עתון פטפטן מביע זאת בקול – שהשפעתו של גאנדי גדולה היום משהיתה לפני חודש; שכל יום העובר עליו בבית הסוהר הוא כקרב נצחון נוסף למען רעיונו. וזה יהיה גם המצב בארץ-ישראל – אם אמנם נכון הוא, כי אומה חיה הננו עדיין".
דברים אלה של זאב ז'בוטינסקי, עמדו במבחן המכריע של דברי חזון ונבואה, הלא הוא מבחן המציאות העתידה לבוא; והם נתגשמו הן בארצנו והן בארצות אחרות, בהן שלטה בריטניה. אבל כאשר הוא כתב אותם, בפתח שנות השלשים, היה המצב, מבחינת רוח האומה, כה חמור עד אשר אפילו הוא, מורה הדור ונושא דבר אמונתו הבלתי מעורערת, ראה צורך כאלו להתנות את מערכת ההתנגדות לנסיון החיסול והדכוי, בהפטירו אם אומה חיה אנחנו, או אם עדיין אומה חיה אנחנו.
בעיניו, ובעיני כל תלמידיו, נפל וסולק התנאי הזה בעצם הימים ההם, כאשר מציון נישאה, ממנה בקעה ומרחקים הגיעה, בשורת ההתנגדות ונכונות ההקרבה העצמית. אבא אחימאיר היה אז המבשר הגדול, הקורא להרמת הנס של מה שנקרא, בשפת המהפכה המוכרת כקלסית, הפעולה הישירה (Action Directe) נגד השלטןן הבריטי, התובע ללחום למען ציון, ואם אי אפשר ללחום, – לסבול למענה. ואת קריאתו שהיה בה חידוש מהפכני במלוא מובנם של מושגים אלה, הוא השמיע במעשה ובמופת. משום כך שלח לו ראש בית"ר, שביקש את ההוכחה, כי עוד יש כוחות התנגדות מחדשת בקרב עמנו החי, ברכה ממרחקים, "ברכה למורנו ורבנו אחימאיר".
וודאי, המעשים היו התחלתיים. הפגנה בלא רשות. הפגנה נגד הרשות. התנגדות מרדנית נגד צוו ההתפקדות, שהיתה צריכה לשמש יסוד לכינון מועצה מחוקקת אשר מצדה היתה צריכה להוכיח, כי לא ליהודים הארץ הזאת. משפט. הודאה גאה בפניו בעשיית המעשה הקרוי כמבן בלתי חוקי, בעוד במהותו הוא צוו המוסר, שבלעדיו החוק הוא מסווה למרמת הדכוי ורשעותו. הליכה לבית סוהר בראש מורם, בנפש חפצה למען רעיון גדול, בשם שליחות כבירה. התאכזרות עצמית כדי, כפי שאחימאיר היה נוהג להתבטא בפניותיו אל הנוער, "לחמול על העם הזה", הסובל והנרדך, הזקוק להצלה גואלת, או לגאולה מצילה, ואוי לו ואבוי לכל בניו, אם ילך בדרכם של אלה הנותנים לו, מתוך קלות ראש איומה מוסווית בכבדות הבטוי, את עצת אחיתופל לאמור, "יבוא העתיד וידאג לעתיד". אחימאיר קרא לדאוג לעתיד ולמענו, בהווה, לסבול להתנגד, ללכת לבתי כלא.
אתחלתא דמרד, אך היא הקשה. אין קשה ממנה. רבה השנאה מסביב ורב ממנה הלעג הקשה ממנה. להתנגד לשלטון הבריטי בארץ-ישראל? לראות בו שלטון כבוש? להפר חוקיו? לא להכיר בחובת כיבודם? תוך הפרת חוקי הרשע, ללכת למאסר, להישלח לעבודת פרך? מי חכם ולא ילעג לדברים חסרי תועלת כאלה? מי נבון ולא ינוד למעשים חסרי טעם שכאלה?
היום אנו יכולים להעריך את הקושי העצום, אשר בהתחלה זו, שוב לא עוד מעיון שכלי אלא מנסיון מעשי. ימים באו והמרד נגד השלטון הבריטי היה למרד מזויין. בשנות השלשים האחרונות ובשנות הארבעים יצאו תלמידיו של זאב ז'בוטינסקי ללחום באותו שלטון, שלמען המשכו ותכניותיו היה מוכן להכניס אנשים ישרים לבתי הכלא, לא בכח ההפגנה אלא בהפעלת כח, בנשק ביד. ברבות ימי המרד, בגבור יד הלוחמים, נהפכו לעיני כל אדם היוצרות בארץ הכבושה. הרודפים היו לנרדפים; מטילי האימה לאחוזי פחד; ואלה אשר רצו להכניס את עמנו לגיטו, הוכנסו הם עצמם לגיטאות מבוצרים ואף בהם לא מצאו לא מנוחה ולא שלווה ולא ביום ולא בלילה. אבל עד אז מה רב היה הלגלוג בקרב כל הנבונים הפקחים והמפוכחים, או ביתר דיוק בקרב כל אלה שחשבו את עצמם לכאלה. הללו – שאלו וחייכו – יקומו נגד בריטניה? הללו יוציאו את הבריטים מארץ-ישראל? במהרה הפך החיוך לצחוק אדיר, מהדהד, מהנה לב כל כסיל.
דרושה היתה מכה אחר מכה, קרב אחר קרב, הגחה מפתיעה אחר התקפה מדהימה, נצחון אחר נצחון, בעוד כל אלה מלווים באזלת יד, בקריאות רגש ובנאומי השתאות של השליטים – מצ'רצ'יל ועד שונא ישראל סוציאליסטי חשוך וסטוקס שמו – כדי שהמלגלגים והמתלוצצים ילמדו, באיטיות ממושכת כי הבוז למתלוצצים והבל לעגם. הן באחד הימים בא אלינו, למחרת, אחד מראשי המחנה ההוא, שהיה כעבור שנים למפקדו הראשי של צבאנו המנצח, ואמר באנזנינו דברים רבי משקל לאמור: "כבר עשיתם מעשה היסטורי; שהוכחתם, כי אפשר להלחם בבריטים". עשינו, כידוע, יותר מזה. הדברים האלה הושמעו בשלהי הקיץ של שנת 1944. אך הלגלוג האווילי עדיין הוסיף ללוות מרד, על אף כל מה שהיה קשור בו ובהתפתחותו.
***
לאור הנסיון הזה יכולים אנו להעריך את כוח העמידה של אחימאיר ושל אלה שהלכו עמו ואחיו, בשנות השלשים הראשונות, מול פני קיתונות-הלעג של כל אנשי הנוחיות המחליפים אותה, מתוך נטיה נפשית מוסתרת במציאותיות. ויש עוד לזכור, כי לא הרי הקיסרות הבריטית בשנות הארבעים, בשלהי המלחמה העולמית השניה ואחריה, כהרי האימפריה הבריטית בשנות השלשים, בימים בהם אחימאיר קרא תגר על שלטונה בארץ-ישראל, בהם הוא הסביר, בכתב ובעל פה, כי גם עמנו לא יכול להתחמק מן הכוח ההיסטורי של מתן קרבנות, לרבות קרבנות דמים, במלחמה לשחרורו הלאומי, בימים ההם היתה עדיין בריטניה רודה בעמים ושליטה בימים, חזקה בהשפעתה העולמית מרוסיה מחד ומאמריקה מאידך גיסא, לא נלחצת ומכווצת בינהן; אכן, היא היתה האימפרה האדירה ביותר מימי היעלמותה של רומי האימפריאלית. להתייצב מול כוח כזה, בעוד הכל מרכינים בפניו ראש ומקבלים את חסדו, או את שבט חסדו – בכך היה החידוש המהפכני, בכך שנוי המושגים והכשרת הלבבות – החשוב במעשים, כפי שכתב אחד העם – לקראת העליה על דרך המלך של מלחמת שחרור.
אחימאיר קרא להליכה, למען ציון לבתי הכלא. וזאת לדעת: אין מלחמת שחרור בלי הכניסה, באורח פרדוכסלי בעול העבדות הסוהרית, העם החי תחת שלטון נכרי יכול, כל עוד ניתן לו, לעשות דברים חשובים מאוד. הוא יכול לבנות בתים ולהקים מפעלים ולחרוש אדמה ולפתח תרבות ולפרסם ספרים. אבל כבר הוכח ביחס לעמנו שלנו, כי עם כל אלה, באין כוח ובאין חרות, הוא יכול להכלא בגיטו ולהגיע למאידנק. מלחמת שחרור – שלבים רבים בה; הראשון והבלתי נמנע בהם הוא סבלם של אנשים ישרים דווקא, לעתים של הישרים באנשים, בכלוב סגור. ז'בוטינסקי ידע על כך מנסיונו האישי ברוסיה, ולאר מכן, בעכו, הוא כתב על כך למען הנוער היהודי, למען יחיה את עמנו הנדכא. משום כך, גם משום כך, הוא קרא לאחימאיר, הקורא לסבול מאחורי סורג ובריח: מורנו ורבנו.
אך אחימאיר לא אמר לנוער העברי: לכו לבתי הכלא. הוא הלך לבתי הסוהר וקרא לנוער: לכו אחרי! זהו כוחו של המופת מהאישי. בני דורנו שהתנסו בו בכל מערכותיו, הם היודעים להעריך את עצמתו. אם נאמר כי אדם, שזכה לתת דוגמה אישית בסבל ובמסירות נפש, מנת חלקו בימי נתינתה הוא אושר – לא נפריז. בטוחני כי כזה היה הרגש שפעם בלבו של אחימאיר תוך הסבל בבתי הכלא הבריטיים, שביחוד בימים ההם היו מזוהמים בכל המובנים.
אחימאיר סבל בכלוביו לסוגיהם. בספר זכרונותיו, שנכתבו בשעתו על פיסות ניר קמוטות, אותם מסר לפרסום שנים רבות לאחר מכן, בעיצומו של המרד, הוא כותב:
"יש לשכוח בהחלט, לבער מן המוח בברזל מלובן את המחשבה על החיים הרחבים, עם שפע השמש ושמעבר לכתלים הלאה. (סופר העיר כי בעזרת הספרים שיצאו לאור בהוצאת שטיבל אפשר לבלות שנים בבית הסוהר) – עדיין לא נכתב אותו הספר, אשר הקריאה בו תוכל להשכיח מלב האסיר את דבר שלילת החופש".
ועוד הוא מוסיף, בעצבות אלגית, פשוטה אך עמוקה:
"אתם המסתובבים בחופש אינכם מסוגלים להעריך את החופש. כלום חשתם את צרוך להציץ בכוכבים? להציץ, סתם ככה, בשמי הלילה? מכיוון שאתם יכולים לעשות זאת כאוות נפשכם, הרי אינכם חשים את הצורך בכך".
בסבל נפשי זה, הבא לבטוי בדבריו אלה, חשיבות הקרבן האישי הכרוך בו. מן המוסכמות הוא כי לא זה האמיץ, שאינו יודע פחד, אלא זה אמיץ הלב היודע להתגבר עליו. וכך עם מי שהולך, בשרותה של אידיאה גדולה, לבור הכלא. אם אין הוא סובל בו – אין קרבן. אם עמוק סבלו והוא יודע לשאתו בשלווה ובגאווה, אזי בית הסוהר, כפי שכתב ראשי בית"ר, אינו טרגדיה בשביל היושבים בו והוא עלול להיות ברבות הימים לטרגדיה בשביל אלה המושיבים בו נושאי רעיון המוכנים לסבול למענו.
ביחס להליכתו המופתית של אבא אחימאיר לבית הכלא, בשם ציון ולמענה, יכולני, בין שאר בני דורי, להעיד עדות אישית. הן הוא עשה את מעשהו לדוגמה והניח בו יסוד לאותה נכונות ההקרבה שהיא אם הגבורה, בימים בהם הנעורים היו עדיין מנת חלקו. ואנחנו, בני בית"ר, הצעירים כבר ספגנו לתוך נפשותינו הן את דמויות הגבורה של עמנו מימי קדם והן את השפעתן של מלחמות השחרור, נושאות הפרי המבורך, של עמים אחרים, אשר בתוכם חיינו ובתולדותיהם התבוננו. ותמיד שאלנו את עצמנו, בימי הדכדוך ההם, בעוד צעירים יהודיים הולכים מתרוננים לסבול למען רעיון שאין בינו לבין תקומת ישראל ולא כלום, זולת סתירה תהומית.
מתי יגיע תורנו, מתי יוכיח הנוער העברי, כי אף הוא יודע לתת עדות – והן זוהי משמעותו המקורית של המושג היווני מרטירולוגיה – כי אמת רעיון התקומה הלאומית במולדת וכנה האמונה בהגשמתו הבלתי נמנעת? אז קם במולדת אחימאיר ונתן לנו את התשובה והשמיע באזנינו למרחקים את הבשורה הגדולה לה צפינו, אליה נשאנו נפשנו. יש התנגדות. יש נכונות הקרבה. יש סבל. והכל למען ציון. אמת ויציב הוא: אחימאיר היה לנו, לצעירים העורגים ציונה, לאגדה עילאית של הקרבה עילאית. הוא פתח בפנינו, הצמאים, מעין מתגבר של מים זכים וממנו שתינו בצמא כי רב הוא.
אז חש אחימאיר את משק כנפי ההיסטוריה מעליו. הוא ידע כי החל לצעוד בדרך בה הלכו קדמונים על אדמה זו. ומהם שאב ומסר. ממכמני ההיסטוריה העברית הוא העלה דמויות נשכחות ואף את אגדתן עשה לחיה. לא מקרה הוא, כי אחד ההיסטוריונים האהובים עליו היה פרופיסור יוסף קלוזנר, שהחזיר לו, כפי שמפיו שמעתי, הערצה על פעלו. המורה הגדול, יוסף קלוזנר, הקדיש את הטובות ביצירותיו לא לרדיפת היהודים אלא לגבורת העברים והוא העלה בפני בני דור המרד את קדמוניות הגבורה הזאת, לא כדי שייאמר עליה, מתוך אנחה של חוסר אונים, היה היתה ואיננה עוד, אלא כדי שיוגד עליה, מתוך חידוש האונים, כפי שהיתה כן תהיה – אנחנו נחדשה. למען אותה תכלית עצמה קרא זאב ז'בוטינסקי לתנועת הנוער שלו, ממנה עלה לא רק הרעיון והשיר, אלא גם המעשה של ההתקוממות המגשימה, לא ברית הנוער העברי של יוסף תרומפלדור בלבד, אלא גם בקיצור מחדש עלומים, בית"ר, למען נלמד ונדע. כך עשה גם אחימאיר. ובצאתו למלחמתו ולסבלו הוא מוריד את קורי החשכה או השלילה שנצטברו במשך דורות מעל למושגים ושמות היסטוריים שסמלו בימיהם התנגדות מרדנית, ואולי את סימניה, אף הטרגיים, האחרונים של אומה משועבדת אך לוחמת.
בפעלו המחשבתי הזה, אשר להשפעתו החוזרת על דור התקומה נודעת חשיבות ששיעור אין לה, פנה אחימאיר לא רק לקדמונים. אחת מזכויותיו בל תימחנה, היא, חידוש אגדת האמת של ניל"י.
אחימאיר לא עשה למען מה שנקרא רהביליטציה של אנשים שעסקו בריגול והפרו את משמעת הישוב, ולא שאלו לעצתם של המוסדות המוסמכים וסיכנו את כל מה שנבנה מתוך יצר ההרפתקנות, או אף גרוע מזה – בנוסח הידוע לנו על פרטי ההגדרות החוזרות עשרים או שלשים שנה לאחר ראשית השמוש בו. הוא גם לא הסתפק בספרו של יערי-פולסקין אשר השאיר את רישומו, בדרך למה שנחשב כהחזרת הכבוד לאנשי ניל"י, על הנוער היהודי, אם במולדת ואם בתפוצות הגולה. אחימאיר שאף למעין ניל"יזם מחודש, של מסירות נפש, שיעמוד נגד הניהליזם של הלגלוג על קרבן וגבורה. הוא לא רצה כי הדור "יסלח" לניל"י; הוא רצה כי הדור ילמד ממנה.
לכאורה, יש בכך פרדוכס. אנשי ניל"י סייעו, מתוך סכנת נפשות, לבריטים לכבוש את הארץ, ואחימיאר, מחדשה של אגדת הקרבתם, קורא לקום נגד השלטון הבריטי, בו נתן את סימן המפנה: שלטון כיבוש. אבל הסתירה מופיעה רק ממבט ראשון; ההתבוננות מיישבת אותה לחלוטין. נכון, אהרן אהרונסון, על פי כל הסימנים אחד מגדולי האישים של התקופה, ותלמידיו וחביריו עזרו לאנגליה לגרש מארץ-ישראל את טורקיה. אבל זה היה מה שנקרא הכרח היסטורי. כבר הסביר זאב ז'בוטינסקי, בצאתו להקים את הגדוד, כי אם טורקיה תוסיף שלוט בארץ-ישראל, אין עוד תקווה לשאיפת העצמאות העברית, עם סילוקה מאצרנו תושב ותעלה התקווה. לכן יש לסייע לכוח היחידי המסוגל לסלק את מכבי התקווה היחידה. אבל שוב, אם השלטון בו נתלתה אותה תקווה, הוא המנסה למחותה, יש לקום נגדו להיות נכון לסבול תוך התנגדות לו. אין סתירה. כי העיקר הוא בנכונות ההתנגדות, בגבורה הנפשית, בהקרבה העצמית. לכן תבע אחימאיר להתייחד לא רק עם זכרם אלא עם פעלם של אנשי ניל"י, למען ילמד הנוער ממחשבותו המדינית של אהרון ומעמידתה של שרה המעונה, ומן הגרדום הכפול בדמשק. כך לימד אבא אחימאיר גבורה נפשית, הקרבה עצמית, דרך מרדנית.
***
אולם, בקיץ של שנת 1933 נשבר משהו בתוך עמנו. בליל שבת, אור ליום ה-17 ביוני אותה שנה, בלילה בו הכוכבים לא נראו אפילו לאלה שיכלו, לו רצו להבתונן בהם, באין חומה וסורג מסתירים, נפל שדוד מכדורי מרצחים חיים ארלוזורוב, אחד המנהיגים העצירים והמוכשרים של מחנה יריבינו. על האיש שנרצח כתב את הדברים היפים והכנים ביותר זאב ז'בוטינסקי, ארבעה ימים לאחר הרצח, במאמר-מפנה, אחת היצירות הגדולות של התקופה, הלא הוא המאמר המפורסם "בקרירות ובאיתנות". על דברי השבח והיגון ההם אין להוסיף. והמסיתים, מוכי ההיסטוריה, המטמטמת כל חוש של הגינות ותבונה, שעמם לא רצה ראש בית"ר כלל להתחשב, בוודאי שלא יכלו להוסיף אלא לגרוע.
אז החלה פרשת עלילת הדם, שכמותה לא היתה בתולדותינו, לא של זרים, מוכי שנאה נגד יהודים, אלא של יהודים חולי שנאת החינם, נגד יהודים אחרים. על פרשה זו לא אספר היום. רובנו יודעים אותה ויש בתוכנו כאלה שחזו את תוצאותיה על בשרם, פשוטו כמשמעו.
עלילת הדם הופנתה לכתחילה, במישרין, נגד אברהם סטבסקי ונגד צבי רוזנבלט וכן נגד כל תנועת ז'בוטינסקי. מיד נשכחו כל כללי המשפט וכל מבחני ההגינות הפשוטה, אשר יהודים ניסו תמיד ללמדם בעמדם מול האשמות שווא והטלת אחריות קיבוצית על מעשי יחידים שלא נעשו. ערו, ערו עד היסוד בה! קריאת חורבן זו הופנתה הפעם נגד שבט שלם בישראל, נושא דגל הממלכתיות בימי ההתכחשות הרשמית, הגלוייה והצינית, לחזונו של הרצל.
אבל בעוד אנו ידענו, כי זו כוונת המעלילים, הרי היא הופגנה באורח בולט על ידי מעצרו של אבא אחימאיר וההסתה הפרועה, המאורגנת המקהלתית שהופנתה מיד נגדו. אחימאיר לא הואשם בהדלקת פנס, בהצגת השאלה "כמה השעה" או בלחיצה על ההדק. הוא הואשם בכך, כי הוא הסית את אברהם סטבסקי ואת צבי רוזנבלט החפים מכל פשע, למעשה הרצח בפנס ובאקדח. אז היה כבר ברור לכל מי שפקפק מלכתחילה, כי כוונת המעלילים והמסיתים היא לא רק, אף לא בעיקר, נגד יחידים החייבים לשמש שעיר לעזאזל בשביל זימת סתרים איומה, אלא נגד תנועה שלמה, כדי לנסות להורידה מן הבמה ולהביא לחיסולה. בעוד היא היתה נושאת התקווה להמוני נדכאים שואפי הגאולה.
אחימאיר הגן בעוז על עצמו ועוד יותר על שני חבריו לספסל הנאשמים, אשר רק אחד, צבי יקירנו, נותר עמנו לחיים ארוכים. עוד זכור לי היום, בו ממרחקים ראינו ושמענו את אחימאיר, "המסית", כמובן לא לרציחת יהודים אלא להצלת יהודים על ידי מלחמת שחרור בעוד מוער, בעוד עדיין ניתן להצילם, עומד בנחושתיים בפני השופט ומשמיע שבועה-זעקה: נשבע אני כי סטבסקי ורוזנבלט חפים מכל פשע. השבועה המזעזעת הזאת קדמה לזו, המשולשת בקדושתה, אשר צדיק הדור, הרב קוק זכר צדיק לברכה, היה מוכן כדבריו להישבע: בליל כל נדרי, בפני ארון הקודש הפתוח, על ספר תורה, כי אברהם סטבסקי נקי וחף מכל פשע.
אולם המעלילים לא אבו להטות לבם, שהתערל לחלוטין מחמת השנאה האיומה, אפילו לשבועות אלו וכאלו. הם הוסיפו לעשות כרוע יכולתם שלא דלה היתה, כדי להביא להעלאתם לגרדום של שלשה יהודים חפים מפשע, למען יחרת אות קין לא רק במצחם, אלא בראשה של תנועה שלמה, בעוד הקיניות היתה בתחומי דמם שלהם, כפי שלמדנו גם בימים אחרים. אך עלילת הדם, המיוחדת והמשולשת וההמונית, נופצה לסלע האמת הטהרה והנאמנות האדירה, החל מזאב ז'בוטינסקי וגמור בצעיר תלמידיו, אם בציון ואם בתפוצות.
אין ספק, וכולנו יודעים זאת: העלילה והמשפט החדירו כאב עמוק, אף יגון מקדיר, בנפשו של אבא אחימאיר, והוא נשא את כאבו עד יומו האחרון עלי אדמות. בחיפושיו הבלתי פוסקים, לא אחרי האמת – היא היתה ידועה לו – אלא אחרי הוכחתה הסופית המטהרת, הוא לא היסס לפנות, במכתבים גלויים דווקא, אפילו למרכז מפא"י, אפילו לוועד הפועל של ה"הסתדרות". תביעתו המרכזית היתה: גלו את האמת ובואו ויחד נשתטח על קברו של הקדוש של מי שנרצח בידי זרים וזדים, חיים ארלוזורוב הי"ד. לשווא היו פניותיו. על המעלילים ניתן לומר: ההעללתם וגם ירשתם ואף החרשתם? אך הם הוסיפו להחריש.
מועקה העלילה לא נתנה מנוח לנפשו הפצועה של אחימאיר. האם רגש אישי היה כרוך בזכירה מתמדת זו? לא היה כן, היה אותו רגש אישי, אנושי וטבעי ומובן לחלוטין. מה נוראה היא האשמת שווא? ומה קשים הם יסורי אדם, שקם למרוד בשלטון נכרי, והוא מוכן להקריב את עצמו למען עמו, והוא חוזה בעיני רוחו התפתחות של מלחמת שחרור, על קדושתה וגדולתה וקרבנותיה, והנה הוא עלול להימסר בידי התליין לא תוך המלחמת המצווה למען עמו, אלא מחמת עלילת זדון של בני עמו שלו, ועליו הוא בא לחמול, אותו הוא רוצה להושיע? היש מכאוב כמכאוב הזה? זר לא יבין, והמושג "זר" כולל במקרה זה כל איש, שלא הגיע למקומו.
***
אבל יורשה לי להביע סברה, כי לא רגש אישי בלבד הניע את אחימאיר לראות בעלילת הדם ובמשפט המזימה מאורע בעל ערך של מפנה. הענין הוא הרבה יותר עמוק. והיום אנו יכולם להבינו טוב יותר מכפי שהיה לאל שכלנו להשיגו בימים עברו.
נזכור את השנה: 1933. אשמדאי וכנופיותיו הרצחניות כבר השתלטו על עם אדיר יכולת, על מדינה רבת כוח. שש שנים בלבד הפרידו בין הימים ההם לבין הימים, בהם נחרץ גורלם של מיליונים יהודים. הכל בחיינו כאומה הוטל על כף המאזניים. לא בין שני הרים עמדנו; בין שתי תהומות ניצבנו. והיתה דרך הצלה אחת: ציונה. אבל דווקא בשנת ראשית ההכרעה הגורלית נפלה אש זרה של שנאה אוכלת לתוך המחנה. והיה ארס והרס ושפיכות דמים. לא עוד הפרידו חילוקי דעות בין המחנות על הדרך; תהום נפערה בינהם, העמוקה והאפילה בתהומות: של שנאת אחים. מי יודע, מי יוכל לומר, מה היו תולדות הדור אלמלא הפירוד התהומי ההוא? האין יסוד רציונאלי לומר, כי לו כל המחנות, אשר בדרכים שונות שאפו ציונה, היו אף אם לא יותר מאוחדים, הרי פחות מפורדים – ועלילת הדם היא שעשתה אותם למפורדים ללא תקנה, על אף כל הנסיונות שנעשו לאחר זכויו וגם של אברהם סטבסקי – האין יסוד להניח, כי מרבית המרץ שהופנה פנימה, לריב של שיטנה, היה מופנה כלפי חוץ? לו כך היה, היינו יוצאים למלחמה ממש למען עמנו וארצנו עוד בטרם ירד מסך הגאזים על המוני בית ישראל והיה גורלם, אף גורלנו, שונה מזה הידוע לנו. הן היו מחשבות כאלה גם במחנה השני. כעבור שנים רבות לאחר הירצחו של חיים ארלוזורוב נתגלה ופורסם מכתב שלו, בו הוא אומר במפורש כי על פי התנאים הנוצרים בארץ-ישראל, לא תהיה עוד תוחלת לציונות, אם לא נהיה מוכנים ליטול בקרוב גורלנו בידינו ולהקים במו ידינו המרדניות את השלטון העברי במולדת1. אבל ארלוזורוב נרצח ועל קברו, כפי שכתב עתונאי יהודי בגולה, הופיעו תנים ויללת דמים נישאה על פני תבל כולה. תהום נכרתה, שטן הפירוד, בו רצו כל אוייבי ישראל, מדכאיו ומשמידיו, חגג את נצחונו הדמיוני. המאמץ הלאומי העיקרי נדחה לשנים רבות ובהן נחרץ גורלם של מיליונים יהודים, אזרחים בכח של ארץ-ישראל המשוחררת והנבנית. מי יודע אם משפט העלילה והמזימה לא היה בין הגורמים, אשר באורח סמוי מן העין, במידה זו או אחרת של הכרעה, תרמו לנוראה בטרגדיות היהודיות, בדחיית הגאולה בשביל אלה שהיא להם ההצלה היחידה והאחרונה. כך העריך אחימאיר את זוועת העלילה של שנות השלשים ומשום כך הוא נשא את הכאב היגוני עליה כל ימי חייו.
***
אחימאיר איננו עוד. סטבסקי נלקח מאתנו, בידי קין, לפני י"ד בשנים. בקרוב, בשנה הבאה, ימלאו שלשים שנה למעשה הדמים ולעלילת הדם. אבל אנחנו לא נשקוט ולא ננוח, עד אשר האמת כולה תופיע בכל הדרה, בכל כוחה המדביר. וודאי האמת אינה ניתנת כלל להדברה. היא כאילו מפעילה את עצמה, לעתים בדרכים לא נודעות, בלתי צפויות, נסתרות ונלמות. אין מחתרת אדירה מזו בה פועלת האמת המודברת כביכול, הנשכחת לכאורה. היא יוצאת. לפתע מופיע טננבאום-ארזי ז"ל, ועשרים שנה ומעלה לאחר שעצר ותבע חשוד ונאשם, הוא מגלה, הוא נדחף בפנימיותו לגלות כי כל ההאשמה בכזב היה יסודה. מר דוד תדהר כותב אנציקלופדיה של בוני היישוב והוא מגלה, בעזרת שוטר יהודי מן הימים ההם, לא רק עדות שקר, אלא גם את עדת השקר ואת מדיחיה. והן היום יודעים לא רק אנחנו, אלא כל בני עמנו כי יש ויש חוג בו, המוכן ללא ניע עפעף, למען השגת תכלית מסויימת, למסור עדות שקר, להשתמש בעדות כזב ולהדיח למסירתן תוך שבועת שווא. וודאי, האמת צועדת ואין כח שימנענה, אף אם יעכבנה, מלהגיע למחוז חפצה, להתגלותה הסופית, המלאה, המנצחת.
להתגלות זו נוסיף לשאוף, לא הכל בידינו. תבענו וועדת שופטים לחקר האמת לגלויה ולעלויה. אלה שלפי שעה בידיהם ההכרעה הממלכתית, מיאנו להקימה ומנעו את הקמתה. אך לא לעולם תהיה ההכרעה בידיהם. ואני מאמין באמונה שלמה, כי אם אלהים יתן לנו שנות חיים, עוד נזכה להקים את וועדת החקירה הממלכתית המוסמכת. שתגלה את האמת על תומה. לא למעננו, אנו יודעים אותה, אלא למען תהלת האומה שהופיעה על במת ההיסטוריה, עם הקריאה, הנותנת טעם לחיי אנוש: צדק צדק תרדוף. ובעיקר למען בני המעלילים לדורותיהם.
***
אבא אחימאיר היה חלוץ, לוחם ומורד. הוא חידש מסורת, הורה דרך, פילס נתיב, עשה היסטוריה. אך הוא גם היה הוגה דעות, ביחוד בשטח ההיסטוריה, בה לא פסק להתבונן ולהגות. בהיסטוריוסופיה שלו ניכרת נטייה מיוחדת במינה: לחפש צמדים, אם של אחים אם של מלכים, אם של גבורים, אם של עמים ואם של מאורעות. הוא דחה את המטריאליזם ההיסטורי, דבק באסכולה האידיאליסטית, העדיף קרלייל על אנגלס. אך בצמדים ההיסטוריים שלו, כפי שתמצאו ותלמדו בספר ההגות שלו "יודאיקה", יש כרגיל מעין ניגוד פרדוכסלי, תיזה ואנטי-תיזה, אף אם לא תמיד יוצאת מהן, במפורש ובמישרין, הסינטיזה.
גם בו עצמו היה ניגוד מעין פרדוכסלי. הוא היה מאמין וסקפטיקן גם יחד. סתירה? לכאורה הן: למעשה לא. בעצם רק סקפטיקון אמיתי יכול להיות מאמין כזה. ואולי גם זה פרדוכס, אך האמת בו. רק מי שמגיב בחיוך סלחני על דברים שדינם לחלוף, יכול להאמין באמונה שלמה בדברים, שמהותם נצח. והן זו משמעותו וגם לקחו של ספר קהלת, שהיה במיוחד קרוב ללבו של אחימאיר כפי שהעידו רבות מרשימותיו.
אחימאיר הגה רבות גם בחסידות והעריך אותה כאחד הגורמים שעיצבו את דמות העם הנודד. עליו ניתן לומר, שוב מתוך הדגשת הניגוד המשלים, כי הוא היה מתנגד בשכלו, חסיד בלבו.
בכתבו על החסידות ציין אחימאיר בין השאר כי היה לנושאיה הכשרון להעמיד תלמידים. גם הוא זכר לכך, אולי הודות לחסידות לבו, לא פחות מאשר הודות לחריפות שכלו. מורה כי ילך, בתלמדיו הוא מוסיף לחיות. הוגה דעות כי ייאסף אל עמו, דעותיו נשארות אחריו ואף בהן הוא חי. תהא זו חובתנו ואף זכותנו לדאוג לכך כי הכתבים הרבים, המכילים את הגיגיו ודעותיו של מורנו ורבנו אחימאיר, יקובצו ויוצאו לאור, למעננו ולמען הדורות הבאים.
בשעה זו, בה אנו מתייחדים עם זכרו האלמוות של אבא אחימאיר, מורה לדור המרד והתקומה, יכולים אנו לומר, כי הוא שייך לפנטיאון של גדולי האומה לתקופותיה, ובו יהיה מקומו לדורי דורות.
(דברים במועצת תנועת החרות בשעת ההתייחדות עם אבא אחימאיר ז"ל)
הערות
1 על כך ראה בקישור הבא: http://benyehuda.org/arlosoroff/047.html
