הישיבה המאתיים- ושבעים- ואחת של הכנסת השביעית יום רביעי, א׳ אדר תשל״ב 16 פברואר 1972 – הפגיעה באבני הכותל המערבי – הצעות חברי-הכנסת בגין, רפאל, אביזוהר, כהנא, שוסטק, אבנרי, לורנץ
אדוני היושב-ראש. אומות העולם אומרות ״כותל הנהי״. אנחנו היהודים מעולם לא קראנו לו כך. אנחנו תמיד אמרנו, גם בגולה, אף בשפתה, ״הכותל המערבי״, כלומר חומת המגן החיצונית לבית תפארתנו.
אבל זה נכון שבמשך דורות, במשך תשע-עשרה מאות בשנים, ספגו האבנים המקודשות והמקדשות האלה את דמעותיהם של בני עמנו, על הבית שנחרב ועל החומות שנותצו, עדות לגדולתנו בימי קדם, אות לשואה שבעקבותיה באו על עמנו כל השואות הנוראות בתולדותיו.
אולי ראיתם, חברי הכנסת, את חפירת וורן מלפני מאה שנים ומעלה. די להציץ לתוכה, אף לאורה הקלוש של מנורה מהבהבת, כדי להעלות לנגד עיני רוחנו את כל הגדולה והתפארת של אותה חומת מגן אשר ניצבה מסביב לבית, אחת היצירות המופלאות בתולדות אנוש, גם על-פי עדותו של יוסף בן מתתיהו. אבל מהצד האחר אולי הספקתם לראות גם את שתי האבנים הגדולות שהיו חבויות במשך דורות רבים מתחת לאפר ועפר ושהוטלו לצד הכותל הדרומי על-ידי הכובשים הרומיים, למטה, בחמת זעם; והיתה חימה והיה זעם של הכובשים, כפי שתיאר אותם ההיסטוריון שלהם טקיטוס בקבעו שרק היהודים לא נכנעו והזעם על אי-כניעתם גבר והלך ברומי.
