כוחה של פרסטיז'ה

א.

המאה העשרים, ניבאו המרכסיסטים, תעמוד בסימן החלוקה המאוזנת של האנושות, במקום חלוקתה המאונכת. כוונתם היתה לומר, כי ההבדלים ("המאונכים") בין הלאומים, אם לא ייעלמו כליל, יטושטשו בתקופתנו, ואילו ההבדלים ("המאוזנים") בין המעמדות יהיו המכריעים. מנבואה זו לא נותר אלא זכרה. הוכח לעיני כל, דווקא במחצית הראשונה של המאה העשרים, כי החלוקה הראשונית, היסודית של דרי מטה היא ללאומים, ואילו החלוקה לשכבות, על רקע משלוח היד או גובה ההכנסה, אינה אלא חלוקת משנה. יש ריב בין השכבות השונות של כל לאום, אבל שיתוף הפעולה ביניהן עולה עליו. יש שיתוף פעולה בין הלאומים, אבל הריב ביניהם עולה עליו.

באמת זו נוכח לדעת לא אחר אלא יוסף וויסרנוביץ' סטלין. אולי לא רבים זוכרים עוד, כי בראשית ההתקפה הגרמנית על רוסיה הסוביטית טענו רמי-הקול של רודן הרודנים, כי למעמד הפועלים בברית-המועצות אין שום ריב עם פועלי גרמניה; המלחמה, זעקו המגפונים, נטושה נגד הפשיסטים הגרמניים, אשר נגדם יקום, בוודאי, מעמד הפרוליטרים מעבר לגבול. אך במהרה התברר לפולטי השגרה המרכסיסטית ממגדלי הקרמלין, כי הפרוליטרים הגרמניים אינם שמים כלל לב לתיאוריה של "החלוקה המאוזנת" ומתקדמים במהירות הבזק, בשיירות טנקים מאונכות מאד, לעבר מוסקבה, לנינגרד וחרקוב. לא עברו ימים רבים וכל גרמני, ללא הבדל מעמד, נעשה, על פי פקודת הקרמלין, כובש ארור, שאחת דתו למות. מתהום הנשייה הועלו דמויותיהם של אלכסנדר נייבסקי, של סובורוב וקוטוזוב, וכך ניצב העם הרוסי, במלחמת מולדת, השניה בתולדותיו, מול פני העם הגרמני אוייבו מימים ימימה. כך הושג הנצחון.

כל נצחונותיו האחרים של הקרמלין בימינו באו לו לא מתוך שימוש בסיסמא המעמדית, אלא מתוך ניצול הגורם הלאומי. זוהי, בלי ספק, אחת התופעות האופייניות ביותר לתקופתנו: מדינה מעמדית שאינה פוסקת לנהל תעמולה לאומית. עובדא ניצחת היא, כי, במידה שהטנקים הסובייטים לא קבעו במישרין את משטרן של ארצות אירופה השונות, הרי הגורם הלאומי, ולא המעמדי, סייע להרחבת ההשפעה הסוביטית ברחבי אסיה ואפריקה. אבל עתה החלה הסולידריות הלאומית, המשאירה בצל, בניגוד להטפה המרכסיסטית, את המשותף המעמדי, לפעול נגד מדכאיה ומעורריה. לעתים, אין מעוררים כמדכאים.

ב.

משקיף זר, אם ינסה לתהות על המאורעות, המתרחשים בין חומות הגוש המזרחי, יהיה חייב לשאול את עצמו, למה החל הגורם הלאומי לפעול נגד השליטה הרוסית, או הרוסו-קומוניסטית, ביוגוסלביה ובפולין, ולא בליטה ולא בצ'כוסלובקיה ולא בבולגריה? אפשר היה אולי לבקש הסבר בעברם ההיסטורי של הסרבים והפולנים, המנוסים במרידות ובקרבנות דמים למען עצמאותם. אבל תשובה זו לא תוכל להיחשב כמספקת. גם עמים אחרים, אשר הקרמלין הכניס תחת כנפי שליטתו, הם עמים גאים, אף הם ידעו, בקורותיהם מרובי הסערות התקוממויות נגד שליטים נכריים, אדירי כח. למה, בכל זאת, החלה במצווה בלגרד, המשיכה, אמנם כעבור שבע שנים, וורשה, ורק ממנה הדרים קוו-נסיון-ההינתקות לבודפשט?

אני סובר, כי אין להבין את התפתלותו של קוו ההתנגדות להשתלטות הרוסית אלא על רקע המאורעות של מלחמת העולם השניה. יוגוסלביה ופולניה נלחמו נגד הגרמנים; שכניהם הגיאוגרפיים, או קרוביהם הסלביים, כמעט שלא נלחמו, או כלל לא נלחמו, נגד הכובש והמשעבד הגרמני. שני העמים הראשונים מעולם לא הודו כי הם שוחררו מידי הגרמנים בידים רוסיות, או בכח הצבא הסוביטי בלבד; העמים האחרים בסביבתם, לא היתה להם ברירה אלא להודות בכך. הבדל זה, עולם ומלואו, טמיר אך ממשי, מקופל בו.

ליוגוסלבים, בראש וראשונה, ופן לפולנים יש הכרת המעשה של התנגדות לאומית רבת קרבנות, של שחרור עצמי. הכרה זו אין עמוקה הימנה; חזק ממנה לא תיתכן. אפילו בשיני תנין אי-אפשר לעקור אותה. הן תישברנה; היא תישאר. הכרת המעשה הכרוך בסיכון החיים נוסכת גאווה מיוחדת בלב. לגאווה זו אין ולא כלום עם התנשאות. להיפך. מי שנלחם וסכן את נפשו, יש בו ענוות-אמת, שמקורה בידיעתו, כי הכל, לא רק חייו, אלא גם גורל מלחמתו, היה תלוי על חוט השערה. איש שנלחם, לא מלחמה סדירה, אלא מלחמה עטופה סכנה אישית מתמדת, רואה את חבריו- הם אינם חברי יחידה רשומים אלא אחים ובנים יחידים- הולכים למות, והעצב עליהם יורד לעמקי לבו ונשאר שם לעולמים. אף אם שפתותיו יעלו חיוך ופיו ידע שחוק, אי שם, בחדרי חדרים של לבו נותרת, עד יומו האחרון עלי אדמות, העצבות, שאינה ניתנת לביטוי, על אהובי הנפש לא יראם עוד. אין סתירה בין הגאווה, הנובעת מהכרת המעשה, ובין הענווה, שהיא פריים המהולל של מבחני סכנה ועינויי נפש. זו אף זו נוסכת בלב בטחון, שקט, אמונה כבירה בצדק ובנצחונו, אי-התרשמות מעליונות הכח, נכונות בלתי מעורערת להתמודד פעם נוספת, אם יהיה צורך בכך, אם יתרון כח. איש, שנלחם מתוך סכנת נפשות מתמדת, לעולם לא יזלזל באוייב, אשר כל עמידה נגדו עלולה לדרוש קרבנות יקרים, אך הוא לעולם לא יבהל מפניו, מפני איומיו, או תמרוניו, או לחצו, או צלו או מפני צל כידוניו ולחצם. הכרת-מעשה-מתוך-סיכון היא לכשעצמה אם לכוחות בלתי משוערים.

אני סובר, כי בני עמי יכולים לעמוד על חזיון זה בחיי עמים אחרים מתוך נסיון הדור. מאן-דהוא בישראל, אשר, בימי המבחן המכריעים לאומה, לא סכן, אפילו יום אחד, את חייו או את חרותו, ניסה, מתוך התנשאות, שאינה אלא כסוי לנחיתות, לעקור את הכרת המעשה של אלה, אשר עשוהו, בעוד הסכנה היתה בת לוויתם, אף בת-ביתם, יומם ולילה. ההצליח בכך? הוא לאחרונה הביע את "בטחונו המוחלט", כי לעולם לא ימסור העם את השלטון לידי אנשים אלה. בטחונו הוא, כנראה, מעורער מאד. אם הוא נאלץ ליצור רשם, כי יש לו חוזה כתוב וחתום עם ה"לעולם". הבל ורעות-רוח. לפני מספר שנים שמענו פטפוט על ערובה למאה שנים, בשם נכדי נינינו. היום יודע כל איש בישראל, כי אין לערוב למה שיקרה בעוד חודש, או בעוד שנה אחת בלבד. "לעולם לא"! האין אתם, קוראת וקורא יקרים, שומעים משתי מלים אלו הד לפחד נורא? איש, המזהה דימוקרטיה עם שילטון כיתתו, הרואה בחילופי שלטון לא מצווה אלא שואה, מנסה לנחם את עצמו באיזו הבטחה אי-רציונלית, אנטי-מדינית: "לעולם לא". נחמת שווא היא. יש יסוד להנחה, כי אוהב-השררה-מעל-לכל עוד ייאלץ להתנצל בפני האומה הריבונית, שהיא המחליטה מי ינהל את עניניה, ולחזור בו מפליטת עצביו. לכל הדעות, אין לו שום חוזה לא עם רבון העולמים ולא עם העם הריבוני. אם, באחד הימים, יחליט העם לקרוא לאלה, שנלחמו עבור שחרורו מעול זרים, להתייצב בראשו ולנהל את עניניו, יימסר להם השלטון לא רק הלכה למעשה, אלא בשמחה ובחדווה וברנה ובדיצה. אבל זאת יודעים כל לוחמי החופש בישראל: שום תפקיד, שום משרה, שום תואר, שום עבודה ואף שום אחריות לא יולידו עוד את ההרגשה המופלאה, היחידה במינה, שהיתה להם בימים בלילות, בהם פעלו, למען גאולת ארצם, מתוך השלכת חייהם מנגד. עוד נכונו לנו, אחים לנשק ולאמונה, ימים גדולים של שרות, של הגשמה, של דאגה, של נצחון, אבל מהותם היא אחרת וגדולתם אחרת מאלו שהיו מנת חלקנו, עת באופן "בלתי סדיר" לגמרי, נרדפנו על צוואר ורדפנו את רודפינו, מבקשי נפשותינו. סוף פסוק: הכרת המעשה מתוך חרוף נפש אינה ניתנת להכחדה לא על ידי רודנים גדולים, ולא על ידי רודנים קטנים. אין, בכל הפשטות, כח, שיוכל לגבור עליה; אך היא מסוגלת, בתנאים מסויימים, לגבור על כוחות רבים. והכרה זו היא שפעלה ביוגוסלביה עוד בימיו של סטלין והיא שעשתה את שלה, שנים מספר לאחר מותו, בוורשה.

ג.

היום אין עוד ספק, כי גומולקה ניסה, עוד לפני מספר שנים, לנתק את חבל התלות במוסקבה. אך הוא לא הצליח בכך, בעוד אשר טיטו העיז להמרות את פיו של סטלין- ולא נפל. היו הבדלים יסודיים בין מצבה של יוגוסלביה ובין זה של פולין, כאשר טיטו אמר "לאו" לקרמלין, לא היה עוד חייל סוביטי אחד על אדמת יגוסלביה; בפולין היו, ועדיין ישנם, חילות מצב מרובים של רוסיה הסוביטית. אין גבול משותף בין יוגוסלביה ובין רוסיה עצמה, רוסיה היא שכנתה של פולין, המוקפת, מבחינה צבאית, מכל עבר בכוחות סוביטיים. אפילו בין המחתרות הקומוניסטיות של יוגוסלביה, מצד אחד, ושל פולין, מצד שני, יש הבדל ניכר. המחתרת הלא-קומוניסטית של דרגה מיכלוביץ' לא הספיקה לעשות הרבה והודברה כליל על ידי הלוחמים, שנהרו אחרי טיטו. המחתרת הלא-קומוניסטית, או האנטי-קומוניסטית בפולין, היתה חזקה מארגון הסתר הקומוניסטי. הממשלה הקומוניסטית של פולין הוכנסה, אם כי לא כולה, לתוך ארצה בעזרתם המכרעת של הטנקים הסוביטיים. הממשלה הקומוניסטית של יוגוסלבי נלחמה בארצה, נשארה בארצה ובה יצאה, כמנצחת, לאור היום. בגלל כל הסבות והמסיבות הללו אין לראות שום מקריות בעובדא, שטיטו, ולא גומולקה, היה הראשון להתמרדות ההכרה הלאומית נגד הקרמלין. אך שוב אין זה מקרה, כי אחר מות סטלין הייתה פולין החלוץ להתעוררות הגאווה הלאומית, הנובעת לא רק מזכרונות העבר ההיסטורי, אלא מזכרה החי של ההתנגדות הלאומית למדכא הגרמני.

מי שראה נכוחה את המצב בקיסרות הקרמלינית, תחת שבטו של סטלין, לא יכול היה להיות מופתע מן המאורעות בחוצות וורשה, או אף ברחובות בודפשט, העלולים לחזור, באחד הימים, בסופיה, אם לא בפרג או בבוקרשט. אפשר היה להניח- והנחה זו הובאה שחור על גבי לבן, חדשים מספר לפני לכת סטלין בדרך כל כשר- כי עם היעלמו של "החסלן", ילכו בעקבותיו של טיטו גם המשטרים הקומוניסטיים בארצות אירופה אחרות. אבל השאלה, אשר כל מתבונן חייב להציג לעצמו באוקטובר זה, הנקרא בעתונות הפולנית "אביבי", היא, למה נכשל גומולקה ונידון לנדוי ובידוד בימי סטלין, ומשום מה הוחזר לשלטון ולגדולה, ולאהבת המונים אחרי מותו של מי שפסליו מנותצים ברחבי אירופה?

התשובה לשאלה זו אינה יכולה להתגלות בספירה הצבאית. רוסיה הסוביטית חזקה כיום, מבחינת כח המחץ שלה, מכפי שהיתה בימי הגנרליסימו, אשר נתיניו ופיקודיו רמי המעלה טוענים היום, כי לא היה לו מושג בעניני איסטרטגיה ולחימה. אמנם, בימי סטלין כבר היתה לרוסיה הפצצה האטומית, אבל עדיין לא עמדה לרשותה פצצת המימן. לרשותו של ניקיטה כרושצ'וב עומד גם הנשק המימני, הקרוי משום מה, בעולם הצבאי, "העליון", או "האחרון". צי אדיר של מטוסי סילון, העולה בכמות כנפיו על צי האוויר של ארצות-הברית ואינו יורד, באיכות, ממנו, יכול למלא לא רק את שמי אירופה אלא גם את היקום הבין-יבשתי. גם הצי הימי של ברית המועצות, ביחוד, אך לא רק, בצוללות התאדר בהרבה בשנים האחרונות. הוא הדין, בוודאי, בשריון ובתותחנות. באחת: לא זו בלבד שרוסיה אינה חלשה היום, מבחינה צבאית, מכפי שהיתה בימי סטלין; היא אף חזקה יותר. למה איפוא מרדו הפולנים, ולא רק הם, באפוטרופסות הרוסית בימים אלה?

ההסבר הוא במלה אחת: פרסטיז'ה. זהו הגורם האל-מישושי, הבלתי נראה לעין, שעלוי עומדות קיסריות ובלעדיו הן מתמוטטות, נופלות, מתפוררות. כל עוד הפרסטיז'ה הבריטית היתה גבוהה, עליונה, עמדה האימפריה הבריטית, שהשתרעה על ארבעים מיליון קילומטרים מרובעים, כצוק סלע; עם נפילת פרסטיז'ה, אפילו הצוק בגיברלטר אינו עוד בטוח לאורך ימים... הפרסטיז'ה, זה סודו הכמוס של כל שלטון על בני אדם. מי שחודר לנבכי הסוד הזה, יודע, כיצד להתמודד, אפילו בכוחות קטנים, עם כוחות גדולים, מהם ניטלה, או ניטלת שלב אחר שלב, נשמתם. הסבה המדינית המכרעת להצלחת המחתרת העברית היתה בהבנתה את היסוד הזה של השלטון הבריטי. ראש המטה של צבא ישראל דהיום, אשר נפגש עמי, במחתרת, לפני שתים עשרה שנה, נתן ביטוי להערכה זו, באומרו לי: "כבר עשיתם דבר גדול, הוכחתם, כי אפשר להלחם בבריטים". ובסתיו 1944 רק החלה מלחמתנו; ברבות הימים הוכחנו, כי אפשר להלחם בבריטים, לא רק לאחינו בני ישראל... בימים ההם היה באנגליה גופא מי שהבין להבנתנו. את כל דרישותיו, החוזרות והנישנות, לפנויה של ארץ ישראל על ידי הכוחות הבריטיים נימק צ'רצ'יל בהריסת הפרסטיז'ה הבריטית ברחבי עולם על ידי ה"טירוריסטים" העבריים.

גם צרותיה הקשות של צרפת באפריקה הצפונית נגרמו על ידי ירידת הפרסטיז'ה שלה. הגורם הראשון לכך: התבוסה הטרגית במלחמת העולם השניה; הגורם הישיר: הנסיגה, אולי המוכרחת, מהודו-סין. אף צרפת חזקה היום, בשטחים מסויימים של המדע הצבאי, מכפי שהיתה אי-פעם. אבל הפרסטיז'ה שלה נפגעה; ומשנאיה הרימו ראש.

היעלמו של סטלין (אולי לרבים אין עוד תודעה בהירה מי הוא היה בשביל רוסיה) והריסת האגדות, שהוא הקים סביבו, לא יכלו אלא לפגוע קשות בפרסטיז'ה של יורשיו, מדיחיו-אחר-מוות. ומשנפגעה הפרסטיז'ה של השלטון הסובייטי, עלו וצפו הכוחות הלאומיים, "הצינטרו-פוגליים", שהוסבו אחור אך לא חוסלו. הקרמלין עודנו עומד; הקיסרות הסוביטית עוד לא התפוררה. אבל הפרסטיז'ה שלו ושלה נפגעו, החלשו, ירדו; וישוב, בימי החורף, האביב לאירופה המזרחית.

ד'ישראלי אמר פעם, בכוונו לצור מחצבתו, כי עמים נשלטים על ידי כח או על ידי מסורת. על שני אלה אפשר, ללא ספק, להוסיף גורם שלישי: הפרסטיז'ה. כלל גדול הובהר שוב ואושר מחדש לעיני כל. כוח הפרסטיז'ה הוא חשוב מן השמוש בכוח. את הכלל הזה אפשר לנסח גם אחרת: יש והפרסטיז'ה של הכח חשובה ממנו.

ד.

הסוגיה הזאת, שאינה רק מדינית, אלא גם היסטוריוסופית, מעניינת לכשעצמה. אולם יש בה גם לקח חי בשביל ישראל.

יש חטאים, שאין להם כפרה, חטאה הממשלה במשך שנות תהייתה ותעותיה. בראש וראשונה, היא הרסה את הפרסטיז'ה של הכח העברי המחודש, שהגיעה לשיא עם סילוק השלטון הבריטי ועם הדיפת הפולשים הערביים. מאז ועד עתה היו תקופות ממושכות של הבלגה טוטלית נוכח התקפות אוייבינו; והפרסטיז'ה העברית ירדה פלאים. שלחנו את הספינה "בת-גלים" לעבר תעלת סואץ, שודדי הימים המצריים עשו בה ובצוותה האמיץ את כל הידוע לנו. מ"בת-גלים" הורד דגלנו, והונף מעל תרנה דגלו של האוייב. לא עשינו דבר. הפרסטיז'ה העברית הוכתה קשות.

האוייב שם מצור על אילת. לא סילקנוהו מאיי טיראן, לא פרצנו נתיב במימי הדרום. אילו פעמים הבטיחו שרים מדברי גבוהה, כי "כוחות היבשה, הים והאויר של צבא ישראל יכריחו את נאצר לפתוח את הדרך היימת לאילת? שווא דברו. האוייב שמע, העולם היטא אוזן. המעשה לא בא. הפרסטיז'ה העברית ירדה מטה מטה.

ביצענו מעשי תגמול. לכתחילה התכחשנו להם. שאלונו: אתם? השיבונו בשאלה יהודית: מי ראה, מי שמע? העולם לא אמין. הוא ידע. דבר ישראל הופקר. הפרסטיז'ה הוכתה.

אחר החילונו להודות במעשי התגמול. אבל אף הם לא יכלו לעלות את הפרסטיז'ה הנפגעת. כי הרי אחרי כל פעולת תגובה באה התקפת-דמים מחוצפת יותר של האוייב. והכל שואלים: מהי מדיניותה של ממשלת ישראל? גאולת דם קולקטיבית? נקמה? מה חושבת ממשלה זו לעשות, כדי באמת, ולא רק בהבטחות שווא, לתת בטחון החיים לאזרחי המדינה ולחייליה? אין תשובה לשאלות אלו.

למרבה הצער והבושה וקלות הדעת, קם ראשה של ממשלת ישראל ומודיע, באזני העולם (והאוייב), כי אפילו ירבו אוייבינו במעשי ההתגרות שלהם, לא תפתח ישראל במלחמה. כבר עמדנו לא פעם על האווילות הבלתי-משוערת, שבשמוש במונח "לפתוח במלחמה" במצבה של אומה, אשר מלחמה אכזרית, בכל האמצעים, נפתחה נגדה מיום חתימת הסכמי שביתת הנשק ואשר אוייביה מבטיחים לה לבחור את השעה להסתערות כללית. אבל, לכל הדעות, למה צריך לומר דברים מטופשים כאלה באזני אוייבינו? אם נאצר או חוסיין שומעים, כי להם למשטריהם ולשלטונם לא יאונה כל רע, אפילו ירבו התגרויותיהם בנו, למה לא ירבו בהן? הבטחה זו לא הוסיפה לנו, בעולם הרחב, אף קורטוב של אהדה; כל נכרי אינו יכול להעריכנה אלא כהתחסדות. היא לא מנעה שום גנוי במועצת-הבטחון על מעשי תגמול, המוכרזים כתקפנות הן במערב והן במזרח. אבל באזני האוייב אחר פירושה: מותר. והפרסטיז'ה העברית מוסיפה לרדת.

בבת ובעונה אחת מתבוננת הממשלה בסבילות הרפתקנית נוראה, כיצד האוייב החזק והמסוכן ביותר של ישראל אינו פוסק, צעד אחר צעד, נדבך אחר נדבך, לצבור פרסטיז'ה. רק שנים ספורות חלפו מאז הדיח נאצר את נגיב ויהי לשליטה היחיד של מצרים. ואיזו דרך ארוכה הוא עבר ברכישת השפעה? הוא כרת ברית ברזל עם הגוש הסובייטי, ממנו הוא מקבל משלוחי נשק אדירים. ותעל הפרסטיז'ה שלו. הוא החרים את תעלת סואץ, והפרסטיז'ה שלו קפצה מעלה מעלה. גם בסכסוך זה לא הבינה הממשלה את העיקר אשר בו. במקום לתת יד לכל גורם, שדרש, או מוסיף לדרוש, את ביטול ההלאמה, כדי לשבור את הפרסטיז'ה של הדיקטטור המצרי, הושיטה הממשלה יד לאלה, הטוענים, כי הלאמת התעלה יכולה להישאר עובדא.

הנה כי כן, עדים אנו לתהליך כפול, שאין מסוכן ממנו. בעוד הפרסטיז'ה של האוייב אינה פוסקת מלעלות, יורדת הפרסטיז'ה של ישראל. והגענו לכך, כי הלגיון הערבי הועמד, לפחות בעקיפין, תחת פיקודו של נאצר. כלום היתה התפתחות זו, ביצור חסות בריטי, אפשרית, אלמלא עליית הפרסטיז'ה של שליט מצרים, בה ממשלתנו הסתכלה, ביחוד בשנה האחרונה, כאילו המדובר היה בהגברת כח השפעתה של פטגוניה? עוד בדיון המדיני האחרון בכנסת שבנו והזהרנו מפני הסכנה המוחשית של הקמת פיקוד אחיד של שלשת צבאית ערב, המקיפים אותנו, מצפון, מדרום, וממזרח. מה שהיה בבחינת אזהרה, נעשה לעובדא. האין פירושה התהדקות טבעת הברזל סביבנו? ויש לשאול את הממשלה: האם עמדת הלגיון הערבי, הניצב על חומת ירושלים ועל קוו התיחום מזרחי, לאורך למעלה משבע מאות קילומטרים, תחת פיקודו של המסוכן באוייבינו, הוא המשך הסטטוס-קוו המהולל, או שנוי בו? הכנסת יחידות צבא עיראקי לעבר הירדן יפר את הסטטוס-קוו, כך טענה הממשלה ואיימה במעשים, אשר איש אינו יודע אם תעשה אותם. ומה על השנוי החדש, היסודי מאד, במצבנו הצבאי?

שמות רבים ניתנו לממשלה זו. ראשה קורא לה, בדרך שאינה מובנת לשום אדם בעל לב ושכל ישר, ממשלת קנוניה וחלוקת השלל. אחרים קוראים לה ממשלת-שפיכות-הדמים, ממשלת השחיתות, הבזבוז והנישול. אבל מעל לכל, זוהי ממשלת שבירת-הפרסטיז'ה של הכוח העברי. למען עצם קיומה של האומה, ולא רק למען החובה הקדושה של הצלת מספר לא נודע של בניה, צוו עליון הוא להקים ממשלה, אשר חבריה ידעו, מתוך נסיון החיים, לנצור ולטפח ולהאדיר את הפרסטיז'ה העברית. כי אם היא ישנה אפשר להשיג הישגים, אף בלי שמוש בכח, או מתוך שמוש מוגבל בו. אך אם היא איננה, נעשה השמוש בכח הכרח אכזרי ביותר ולא תמיד הוא מועיל.