זכות וכוח במדיניות

א.

כל בני דורנו היו שותפים או עדים לוויכוח ההיסטורי, הגורלי, על השאלה המשולשת: הצריך, המותר והאפשר להשתמש בכוח, כדי להגשים את זכותו של ישראל למולדת חופשית, לחירות לאומית, לעצמאות מדינית? הקו המפריד בוויכוח זה עבר בין שני מחנות בלבד. על מחנה השוללים נמנו ד"ר מגנס ותלמידיו, ד"ר ויצמן וחסידיו, מפלגת "המזרחי" ו"תנועת התורה והעבודה" של הפועל המזרחי, מפא"י והציונים הכלליים, השומר הצעיר ופועלי ציון-שמאל; על מחנה המחייבים נמנו הפורשים, המורדים, תלמידיו של זאב ז'בוטינסקי.

אמרו השוללים: ראשית, אין צורך להפעיל כח, להילחם, לסבול ולסכן את הנפש למען זכותנו, כאשר זכותנו הוכרה, ואנגליה, השלטת בארץ-ישראל, "לא תבגוד יותר מדי";

שנית, אסור לשפוך דם במלחמה נגד "השלטון המנדטורי", כי דרך הגויים היא – ואנו היהודים, נושאי המוסר העליון בעמים, נוכיח כי מולדת אין כובשים, אלא רוכשים – בכסף, בעבודה;

שלישית, אף לו היה צריך להפעיל כח, גם אלמלא היה אסור לצאת למלחמת דמים, אי-אפשר להתמודד עם האימפריה הבריטית האדירה, השלטת על עמים ויבשות, על ארבעים מיליון קילומטרים מרובעים, של החלק החמישי של האנושות.

אמרו המחייבים: ראשית, אין ברירה אלא להילחם. ודאי, יש לנו זכות על ארץ-ישראל וכל העמים, לרבות אנגליה, הכירו בה – אבל הניסיון הוכיח כי בתקופתנו, אין ממש בכלל הקלאסי הגדול: "הסכמים חובה לקיימם"; חצי יובל שנים לאחר הצהרת בלפור, ועשרים שנה לאחר שהבריטים "שכנעו" את חבר-הלאומים כי בלי עבר-הירדן מזרחה, אותו דרשה צרפת, "לא יקום הבית הלאומי לעם היהודי" – מוכנה לונדון להכיר "בזכותנו" לגיטו יהודי תחת ממשלה ערבית, אשר מאחוריה יעמוד "יועץ בריטי". במילים אחרות, פשוטות: אם לא נילחם, נושמד.

שנית, אין אמת בטענה כי מלחמת-שחרור היא דרך גויים, ממנה ירחק כל שומר נפשו היהודית. כל עוד עמנו חי על אדמתו, הוא היה עם לוחם. האמת ההיסטורית היא כי הקדמנו את הגויים לא רק באמונה באלהים חיים, אלא גם במלחמה למען חיי חרות. הרעיון של התקוממות מזוינת נגד שיעבוד, רעיון עברי הוא; לא קיבלנוהו מידי הגויים – הנחלנוהו ללאומים.

שלישית, שאלת "האפשר" היא שאלת האמונה. ודאי, אנחנו המעטים והאנגלים הם הרבים; להם כלי-זין רבים, אדירים, לנו נשק מועט, דל. אבל כל מלחמה מהפכנית היא מלחמת המעטים נגד הרבים; כלום רק יחסי הכוחות הפיסיים קבעו במהפכות הידועות בהיסטוריה? ועל האמונה, שהיא גורם כביר, מכריע בכל מלחמת-שחרור, נוספה האסטרטגיה. בחרנו, אמרו המחייבים-המאמינים, באסטרטגיה צבאית, מדינית ופסיכולוגית המתאימה הן לתנאי ארצנו, הן ליחסים הבין-לאומיים והן למצבה של בריטניה. על כן, לא זו בלבד שאפשר להילחם בשלטון הבריטי, הנכרי בארצנו; אפשר גם לנצח אותו ולאלצו לסגת.

הוויכוח הזה לא התנהל בין הכתלים, כי אם "מעל לקורות"; לא באסיפות, כי אם במציאות. השוללים שלטו; המחייבים נלחמו, והוכרע הוויכוח לעיני הדור כולו. הוא הוכרע לא בהרמת ידיים, אלא בידיים לוחמות. אמנם, גם היום, חמש שנים לאחר קום המדינה, מצוות מורותינו הטובות ללמד את תינוקותינו את שיר הטמטום: "דונם פה ודונם שם"; אבל הן יודעות והם ידעו, כי במשך ארבעים שנה קנתה הקרן הקיימת לישראל שבע-מאות אלף דונמים, ואילו בחמש שנות מלחמת-שחרור איפשרה המחתרת העברית לעם ישראל לגאול את ארצו כולה, ובארבעים יום של מלחמת-המגן גאלו כוחותיה המזוינים, הלוחמים של האומה, "ההגנה", האצ"ל, הלח"י וצבא ישראל, מיליוני דונמים של אדמתנו.

הדור למד את הלקח. על ידי "שיעור לדוגמא" הוכח לו כי אם אין היהודי מוכן להעמיד כח מאחורי זכותו, לשווא זעקתו; זכותו תירצח יחד עמו. אם יש את נפשך, היהודי, לקיים את זכותך לחירות או אפילו לחיים, העמד מאחוריה כח. אם הוא בידיך, היה נכון להפעילו; אם הוא איננו, הקימו; ואם אין אתה רוצה להקים כח, או אם אין אתה מוכן להפעיל אותו, שכח על זכותך והיכון – למיידנק.

ב.

"ההיסטוריה היא אירונית", כתב מקס נורדאו בהצביעו על העובדא הפראדוכסלית, כי אלה אשר כל ימי חייהם נלחמו בהרצל וב"ציונות המדינית", קבלו את ההנהגה במחנה דורשי ציון דווקא בימים בהם הוכח כי "המדיניות" ולא "הבנין" נתנה לנו את ה"צ'רטר" של הצהרת בלפור. בעקבות הוגה הדעות הגדול יכולים אף אנו, בימינו, למצוא בהיסטוריה לא רק טרגיות, אלא גם אירוניה. עובדא פראדוכסלית היא, אך עובדא, כי אלה אשר בכל העשור האחרון, המכריע, שללו את הכוח כגורם העשוי להגשים או לקדם את זכותנו, טוענים היום כי הגורם היחידי הראוי להסתמך עליו הוא הכוח, ואילו לזכות אין כל ערך מעשי.

עליי להעיר מיד, כי מחנה השוללים הרחב יכחיש בכל תוקף את אשר אנו מטיחים בפניו; ולמען האמת, עליי להודיע כי אם הוא דחה בעבר את גורם הכוח במדיניות הלאומית במפורש, הלכה למעשה, הרי הוא נטש בימים אלה את גורם הזכות במדיניות-החוץ, לא במפורט אלא בעקיפין, לא להלכה אלא למעשה. אבל במדיניות קובעות עובדות.

מעל במת הכנסת, בשיחות דיפלומטיות ובהכרזות לעיתונאים, חוזרים ומדגישים כל השוללים כי הם "מוותרים לעולמים" על ירושלים העתיקה, על חברון ובית-לחם ועל כל שטחי המולדת שאינם נמצאים עתה, אם להשתמש בביטויו רב המשמעות של ג'ון פוסטר דאלס, "בפיקוחה של ישראל". אחד השוללים, כידוע, אף הביע את נכונותו לחתום, בשם ריבון העולם או במקומו על שטר ויתור שיום פרעונו בעוד מאה שנים. כמובן, ידם של משיחי-שלילת-הגאולה, אף אם היא נראית להם ארוכה ביחס לעתיד, קצרה מלמחות את מגילות העבר, הקיימות, המקודשות, הנצחיות, המעשיות. אין בכוחם, על אף כל שבועות ההתכחשות, לטעון כי אין לנו זכות על אותם הסלעים, אשר בין נקיקיהם שם כומר דרום-אפריקאי פתק תחנונים למען השבתם לישראל. הן הכומר האפריקאי, והן בן-הכומר האמריקאי, הממלא את התפקיד של שר-החוץ בממשלת ארצות-הברית, יודעים כי אבותינו העלו את הסלעים האלה "להר-הנישא" וכי יש לנו זכות-בעלות עליהם ועל כל מה שנגזל מ"בוני הבית". אבל כל הכמרים בעולם וכל המדינאים בעולם שומעים מפי נציגי ישראל הודעת-העלאת-גירה בלתי פוסקת: "אנו ויתרנו ומוותרים על זכותנו." במילים אחרות, הם אומרים: "מה שכבשנו, לנו הוא; מה שלא הצלחנו לכבוש, לזרים יהיה, גם בעוד מאה שנים, לצמיתות." ובמילים עוד יותר פשוטות: "מה לנו זכות? הכוח ורק הכוח הוא שקבע את היקף זכותנו בארץ-אבותינו."

אם הקורא ירצה לשים-לב למשמעות הפילוסופית של מדיניות-מחיקת הזכות, הוא שוב ישמע באוזני רוחו את צחוק-הגורל הפרוע. אלה שהטיפו ללוחמי-השחרור, מחדשי מסורת המכבי, "מוסר יהודי" (גלותי), נמצאים מקבלים את המוסר… הגרמני; לא רק הנציונל-סוציאליסטי, אלא את "המוסר" הגרמני "המסורתי", שהוליד את הנאציזם. כך לימדו רבותיהם הגרמניים של שוללי זכותנו: הכוח הוא המוליד את הזכות…

אבל השוללים יטענו כי אין הם מתעניינים בצד הפילוסופי של הבעיה, אלא באספקט המדיני שלה. "המדיניות שלנו," הם אומרים, "מדיניות מעשית היא." סבורני כי דווקא על רקע ההתפתחויות האחרונות, ניתן לבחון מהי מידת האמת בטענתם זו, לא רק לדידנו אלא אף לדידם.

ג.

דוברי ישראל נושאי השלילה מתעקשים, כאמור, להכחיש בכל הזדמנות כי יש לנו תביעה כלשהי על מה "שאינו בידינו". הם שוכחים כי בימינו, רואה כל איש בהכחשה דיפלומטית אישור למעשה למה שהיא מתיימרת להכחיש להלכה. טוב או רע, נכון או מוטעה, אמיתי תמיד, או אמיתי רק לפרקים - זוהי המחשבה המקובלת בעולמנו. ודווקא במידה שמתרבות ההכחשות, מתחזק הרושם כי כוונתן נסתרת ומשמעותן הפוכה מניסוחן.

החוק הזה של הפסיכולוגיה המדינית חל במיוחד על הכחשות הנוגעות למה שקרוי "התפשטות טריטוריאלית". אמנם, מעולם לא אמר ראש הממשלה של אייר [אירלנד] דה-וולירא כי הוא רוצה בהתפשטות; הוא אומר בפשטות כי ברצונו להשיב לעמו את החלק השדוד של אדמת מולדתו. גם סינגמן-רי, המנסה לקרוע את הסכם שביתת-הנשק בקוריאה עוד בטרם נחתם, אינו טוען "לאקספנסיה", והאמריקאים, אשר נשיאם הבטיח גם בימים אלה לשאוף לשחרורה של קוריאה השלמה, אינם כלל מאשימים את נשיאה של קוריאה הדרומית "בחטא רצון ההתפשטות". אולם אנחנו, כידוע, הננו מוסריים וטובים מן האירים ומן האוקראינים ומכל עם אחר שהפסיד במהלך ההיסטוריה, אם בגלל לחץ אויביו ואם בחטאי מנהיגיו, חלק מאדמתו; אנחנו אומרים לכל העמים כי תפילתו של הכומר האפריקאי ליד הכותל-המערבי היא "שאיפת התפשטות", פסולה, אסורה; אנחנו, אומרים דוברינו, איננו רוצים בכותל, איננו רוצים בירושלים, איננו רוצים "להתפשט".

אבל הצרה היא כי לגויים זיכרון טוב. הם זוכרים כי דווקא מי שרצה "להתפשט" והתכונן "להתפשטות", היה ממטיר על העולם הכחשות והיה מבטיח, ממש עד הרגע האחרון, כי אין הוא רוצה בשום דבר "שאינו בידו". לא ייפלא איפוא שפוסטר דאלס, בדברו על הצהרת הערבות של אמריקה, אנגליה וצרפת משנת 1950 לקווי שביתת-הנשק בארץ-ישראל, הדגיש כי הצהרה זו "לא נתנה הרגשת ביטחון… לערבים". מנהיגי ישראל הרשמיים אינם פוסקים מלהכחיש כל "כוונת התפשטות"; שליטי ערב אינם נלאים מלהכריז כי יש בדעתם, בבוא היום, למחות את ישראל מעל המפה. בכל זאת לא אמר שר-החוץ האמריקאי אפילו מילה אחת על כך כי מחמת הודעותיהם התוקפניות של הערבים, אין לישראל הרגשת ביטחון, על אף הצהרת שלוש המעצמות; להיפך, הוא אמר כי הערבות של שלוש המעצמות לא הרגיעה את רוח הערבים, על אף "הכרזות האנטי-התפשטות" של מנהיגי ישראל…

ננסה נא להשקיף על הבעיה מנקודת מבט שלישית. לא נגיב בקהיר ולא שישכלי בדמשק, לא פייסל בבגדד ולא גלאב פחה ברבת-עמון, מסתירים את כוונתם האמיתית ביחס לישראל; להיפך, הם מגלים אותה מעל במות "הפרלמנטים" שלהם, בשיחות דיפלומטיות, בראיונות עם עיתונאים. אינני יודע, אם הפיאודלים הערביים שמעו אי-מתי על החוברת של קרל מרקס הקרויה: "לשאלת היהודים". אבל עובדה היא שהם משתמשים, כמעט מילה במילה, בדבריו של המורה המשותף למק"י, למפ"מ ולמפא"י: "הפתרון לשאלת ישראל יבוא על ידי היעלמות ישראל".

אלו הן, כמובן, הכרזות תוקפנות והצהרות התפשטות גלויות ומפורשות. כלום גינה מאן דהוא בוושינגטון, בלונדון או בפריז את שליטי ערב בגלל דבריהם? כלום גונה ג'ון באגוט גלאב, היושב ברבת-עמון, לא רק על דברי תוקפנות אלא גם על מעשי תוקפנות, בהם הוא הבטיח להמשיך ולהטיל את האשמה על "טרוריסטים יהודיים", בעקבות היועץ המשפטי לממשלת ישראל? כלום נענשו שליטי ערב? המציאות מוכיחה את ההפך מזה. לא רק לונדון אלא גם וושינגטון שולחת נשק וציוד למדינות הערביות; בית הנבחרים האמריקאי, בהחליטו על משלוחי הנשק למזרח-התיכון, אף מסיר את התנאי של הבטחת אי-התקפה שכמוה, כמובן, כקליפת הבצלים של חיילי גלאב פחה.

לאור כל העובדות האלו יכול כל איש בישראל לשאול את מנהיגיו: מה הפחד שנפל עליכם לבלתי הזכיר את זכותנו ההיסטורית, אשר שום כיבוש זר אינו יכול להפקיעה, על ירושלים השלמה ועל המולדת האחת והמאוחדת? ההחלשתם את אויבינו על ידי "הכרזות-אי-ההתפשטות" שלכם, או להפך? החיזקתם על ידן את מעמדה של ישראל בעולם, או להפך? תאמרנה העובדות את דברן!

נוסף על העובדות שהובהרו לעיל, נתגלתה לאחרונה עובדה רביעית. פקיד גבוה במשרד החוץ האמריקאי הביא לוועדת ההקצבות של בית הנבחרים שתי מפות של ארץ-ישראל, האחת עם קווי החלוקה לפי התכנית של ארגון האומות המאוחדות (שאושרה בשעתה על ידי מנהיגינו הרשמיים), והשנייה עם קווי שביתת-הנשק. "הקונגרס," אמר נציגה של מזכירות המדינה, "חייב לרשום לפניו כי ישראל חרגה, ללא כל יסוד חוקי, מתחומי השטח שהוקצב לה על ידי ארגון האומות המאוחדות."

אין ספק כי זוהי המחשת המשפט "המסתורי" שהופיע בנאומו הנודע של פוסטר דאלס, על השטח המוחזק עתה על ידי ישראל. אולם אסור לשכוח כי לגישה העקרונית הזו של וושינגטון, אשר אפילו טרומן נתן לה ביטוי גלוי וחריף באחת מאגרותיו לקריה, יש סימוכין "במדיניות המעשית" של שוללי הזכות ומחייבי "הכוח" דהיום, של מחייבי "הזכות" ושוללי הכוח דאתמול.

מאחר שהם אומרים כי הם מוותרים על זכותו של עם ישראל על ירושלים, מיד שואלים אותם: "ומה זכותכם על נצרת?" מאחר שהם מכריזים כי אין להם כל תביעה לחברון ובית-לחם, מיד שואלים אותם: "ומה היא חוקיות תביעתכם לגליל המערבי ולנגב הדרומי?" לשאלות אלו משיבים נציגינו כי ההבדל הוא פשוט מאוד: "את ירושלים, חברון ובית-לחם לא כבשנו, ואילו את הגליל המערבי ואת הנגב הדרומי לקחנו בכוח נשקנו." על ידי תשובה "גרמנית" זו נותנים חכמי הקריה הזדמנות מצוינת, אם ל"אקונומיסט" בלונדון ואם ל"סטייט-דיפרטמנט" בוושינגטון, להעלות את "העקרונות המקודשים" של האנושות התרבותית, ואת האות המנוסחת ואת הרוח הטמירה של סגילת הארגון האומות המאוחדות. כלום תרצו, שואלים המדינאים הזרים את "מדינאינו", להצדיק עובדות שנקבעו, כהודאתכם, אך ורק בכוח הזרוע? לאיזו פילוסופיה נתפסתם? הדמוקרטיות המערביות האמינו תמיד ומוסיפות להאמין כי הזכות קודמת לכוח, והחוק הבין-לאומי קודם לכל. ארגון האומות המאוחדות הקציב לכם שטח – עליו זכותכם; אבל משטחים אחרים, עליהם אין לכם תביעה חוקית – תהיו חייבים, בבוא היום, לסגת. ואם לא תרצו…"

על עניין זה, ולא רק על עניין "הפליטים", "נרקם" והולך משבר חמור ביחסים לא בין ישראל וערב, אלא בין "ישראל והמערב". ומקור המשבר, שיסכן את קיומנו ואת עתידנו, הוא "במדיניות המעשית" של נושאי ההתכחשות, הוא "באירוניה ההיסטורית". אנשים אלה, שהשתחוו בפני כל מושל-מחוז בריטי וצרחו בקולי קולות כי אסור ואי-אפשר להשתמש בכוח במלחמה למען זכותנו, שתו בינתיים מיין הכוח, שתו וגם השתכרו והודיעו ברבים, כי אין זכות – זולת הכוח!

מדיניות הרת אסון היא; פילוסופיה זרה ומסוכנת היא. אנחנו, המורדים, אשר לימדנו את עמנו בדברים ובמעשים כי לא תקום זכותנו בלי כח-לוחם, מעולם לא האמנו בפילוסופיה זו. האמן האמנו, כי לא הכוח הוא אבי הזכות, אלא הזכות היא אם הכוח. והזכות אחת היא. המוותר על "חלק" ממנה, נלחץ ויילחץ להוסיף ולוותר…