חלוץ הקצונה העברית

צבא ישראל, על נסיו ונשקו, על מפקדיו וחייליו, עובר ביום העצמאות לנגד עיניהם של מאות אלפי אזרחים ואורחים, והם מריעים לו בגיל ובחדווה. יש טעם לשמחת עם זו. הצבא הזה, בו צפונה – אף מתגלית – אחת ההוכחות לחידוש ימינו כקדם, הוא מבטחנו.

יחידות הצנחנים, ביום חגם, יורדים מעל או חולפים בסך – ורבבות תושבים מקבלים אותם בתשואות חן, בפרחים מלבלבים. גם לשמחה מיוחדת זו יש טעם. הבנים האמיצים האלה פעלו – ובשעת הצורך ישובו ויפעלו – מעבר לקווי האויב; מתוך סיכון רב לעצמם, הם יביאו ניצחון מושיע לעמם.

הצבא העברי, על חילותיו ביבשה, באוויר ובים, על יחידותיו השונות, שכולן דרושות ומשום כך כולן חשובות – כלום אפשר בלעדיו? בטוחני כי לו היו מציגים שאלה זו לעשרה אזרחים, תהיה השקפתם המדינית אשר תהיה, לא היה נמצא אפילו אחד מהם אשר לא היה רואה בה, אם לא סהרורית – הרי לפחות תמהונית. התרגלנו. הצבא הוא חלק ממסכת חיינו, קטע מנופה של ארצנו. לא זו בלבד שאי אפשר בלעדיו; הרושם הכללי הוא כי צבאנו היה תמיד עמנו, ואנחנו כולנו היינו עמו. הן זה מובן מאליו, הלא כן?

מובן, אך לא מאליו. היו ימים, בהם הצבא העברי היה חלום, לעג וגידוף. הכוונה היא לאו דווקא לימים, בהם ראשיו הרשמיים של גרעין האומה, הקרוי ישוב, היו רגילים לומר "הצבא" (בה"א הידיעה וללא תוספת שם תואר), בדברם בצבא הבריטי בו המחתרת המשחררת לוחמת, למען יקום בארץ הצבא של יהודה וישראל. כוונתי לימים רחוקים יותר, אך קרובים עדיין, בהם אנחנו – תלמידיו של זאב ז'בוטינסקי – חלמנו על צבא עברי, ואילו יריבינו לעגו לרעיון, קיללו את השאיפה וגידפו את נושאיה. זוהי עובדה חרותה בתולדות הדור, אשר שום ניסיון "לשיפוצן" לא יצלח כדי למחקה מהן.

את רעיון הצבא העברי המחודש הגה זאב ז'בוטינסקי, בתנאים המיוחדים של מלחמת העולם הראשונה. עוד באלכסנדריה, יחד עם יוסף טרומפלדור, בדיונים הנסערים בהם השתתף גם הגנרל מקסוול, סביב השאלה: האם היחידות המיוחדות הללו צריכות להילחם רק בארץ ישראל, או גם מחוצה לה. הרעיון הזה לבש עור וגידים, שוב בתנאי הבראשית ההם, בגדודים העבריים אשר זאב ז'בוטינסקי, הוא ולא אחר, הקימם כנגד ניסיונות סקילה מוסרית וגופנית גם יחד. מאז לא הרפה הרעיון של חידוש הכוח הצבאי היהודי מן המורה ומתלמידיו. היינו כחולמים.

אחרים היו למתלוצצים ולמשמיצים. "איזה צבא? איך הוא יקום? למה הוא דרוש לנו? העולם מדבר (בג'נבה, בשנות השלושים) על פירוק נשק, ואילו אנו היהודים נשחק ברובים? ז'בוטינסקי אוהב חרב, ובינתיים משחקים נעריו בחרבות דל"ג – או אולי דלעג – בעומר!" כך שאלו וצחקו; כך לגלגו, כיד ה"חוזק" הגלותי הרעה עליהם; ואת טענותיהם הרבות, המיושבות כביכול, היו מסיימים בקריאה חוזרת המהדהדת עדיין באוזניי: "בוז למיליטריזם היהודי!"

משער אני כי לא רק משפצי ההיסטוריה, אלא גם התמימים שלא למדוה, לא יאבו לקבל את הדברים המוזכרים האלה. מוכן אני להודות כי עליהם ייאמר: "לא יאומן כי יסופר". אבל מי שאינו מאמין, אך רוצה הוא ללמוד, ידפדף נא בעיתונות המוצבת של שנות העשרים והשלושים וימצא וידע, כי לא הוצאתי ממנה אלא שמץ של תמצית של תעמולת השנאה הרשמית נגד רעיון הצבא העברי.

מפני שנאה זו לא נרתענו. הוספנו לחלום על צבא עברי, שיקדים – אם בגלוי ואם בסתר – את הקמת המדינה העברית, יביא להקמתה ויבטיח את קיומה. חלום כזה אינו סותר את המציאות; הוא יוצר אותה. בלי "חלומות" מעין אלה, היתה המערה משכן האדם, ואילו עמנו היה מוסיף להיות כולו גולה ומושמד, בעוד מעל עצם קיומו מרחף צל התקדים של הפתרון הסופי.

ובעוד הצבא העברי הוא היקר, הקדוש והממשי בחלומותינו – הופיע בינינו, כאילו למען המחשתו, הטיפוס של קצין עברי. שמו היה ירמיהו הלפרין.

***

שתי אגדות הלכו לפני איש מופלא זה, כפי שהכרנוהו בדור התהפוכות שלנו. האחת היתה של אביו, מיכאל הלפרין, החלוץ בלי קרנות והחולם בלא מעצורים. זוכר אני ערב אחד, לפני ל"ב שנים, בו היה עמנו, עם קבוצת בית"רים, דרויאנוב ז"ל; והוא צייר לפנינו, בלשונו רבת הגוונים, את דמותו של הלפרין, הרוצה בחידוש ימי המכבים מתוך דחיקת הקץ ללא כל דחייה. בדברי המספר הייתה מעין התלהבות חסידית, שדבקה – בדרך הטבע – בשומעיו הצעירים. "והנה," הפטיר דרויאנוב, "בנו של אותו מיכאל הלפרין הוא אחד ממנהיגיכם." גאים היינו.

גם ירמה עצמו – כך היינו רגילים לקראו – היה בבחינת אגדה לנו. הוא בא אלינו, אל בית"ר הרבבות בפולין, זמן לא רב לאחר ערב הסיפורים הדרויאנובי; וכבר אז שמענו רבות על פעלו בארץ ועל כשרונותיו בפיקוד ובהדרכה צבאיים. בדרך כלל, כידוע, פגישה עם איש ששמעו למרחקים מעוררת תמיד שאלת תם: "הזהו האיש? ואני ציפיתי…" לא כן היה עם ירמיהו הלפרין. משראינוהו, לא תמהנו ולא הקשינו; התפעלנו ממראה עינינו. אמרנו: "אכן, זהו האיש. חייל אמיתי. מפקד טבעי. קצין בכל הדר הופעתו."

רושם זה עשה ירמיהו הלפרין לא רק עלינו, הכמהים לחידוש הכוח הצבאי שיגן על החיים ויחזיר את הכבוד, אלא גם על זרים הרגילים בצבאיות ואפילו מפריזים בה. על כך יכול אני לספר מניסיוני האישי. ליוויתי את ירמה למספר כינוסי בית"ר ברחבי פולין. בימים ההם השתמשנו בזכות האזרחית הכללית למה שנקרא הדרכה צבאית מכינה; למדנו בעזרת מדריכי צבא רשמיים שימוש בנשק, קליעה למטרה ועוד. גם הופענו מדי פעם בפעם במצעדים, בעוד הרובים השאולים לכתפינו. יריבינו, מהם ניטל כושר ההבחנה בין כח להרע לבין כח להציל, נהגו בראותם את שורותינו כדרכם עליה סיפרתי לעיל. אבל המוני היהודים הסתכלו בהן בעיניים אחרות; לא לעג היה בהן, אלא דמעה. הייתה זו דמעת גיל על אשר זכינו, על אף דווי הגולה, לראות בדרך אל הגאולה בחורים יהודיים, מיושרי גב, נושאי נשק, מעלי הכבוד האנושי והלאומי.

בכינוסים האלה נפגשנו עם מושלים ועם קצינים בכירים. וזוכר אני היטב כיצד הם התייחסו אליו, אל ירמיהו הלפרין. הוא לא פנה אליהם אלא בעברית, אף אם ידע על בוריין מספר שפות אירופאיות. חילופי הדברים המתורגמים התנהלו כאילו בין נציגי שתי מדינות, בין קצינים של שני צבאות, כמקובל. אמנם, המדינה האחת עדיין לא הייתה קיימת וכמוה צבאה, אבל ירמיהו הלפרין כך ייצג את שניהם, בקומתו הזקופה, בשלוות תנועותיו, ביפי התנהגותו, עד אשר הבלתי-קיים היה לטבעי. הזרים האלה לא היו רגילים ביהודים כאלה. משהו הופיע בפניהם, עורר בהם כבוד מהול בתמיהה. התוצאה: התפעלות והרמת קרן ישראל.

***

אך טעות היא לחשוב כי ירמיהו הלפרין ידע רק "לייצג". האמת היא כי הוא התייחס לתפקידו כמי שבא לחדש את הצבאיות העברית, בכל הרצינות ובמסירות אשר שיעור אין לה. אף בתכונותיו אלו ניתן לי להתבונן מקרוב.

ודאי, הוא היה חולם, שואף מרקיע; אבל הוא היה גם מעשי מאוד. רק מי שאינו יודע עוצמת הרוח מהי, יטען כי יש סתירה בין שאיפה חלומית לבין גישה מעשית.

ראיתי את ירמה המארגן קבוצות נוער להגנה על יהודים מותקפים, אם באוניברסיטאות ואם בחוצות העיר. הוא היה מעשי להפליא. הוא העלה בפנינו בנין ארגון שלם, שיסודו השלישיה, עם קשר קבוע בין התאים הצומחים ועולים ומתרחבים, עד אשר ניתן יהיה בשעת האזעקה להפעיל בעיר גדולה אלפי אנשים, המוכנים להגן על הכבוד היהודי המושפל על ידי פחדנים אכזריים.

ברבות הימים ראינוהו בקורסים להדרכה צבאית. הוא היה בהם גם מפקד וגם מפקח, גם מדריך המדריכים וגם מנהל המשק. עינו היתה בכל. הוא לא שכח את ה"פרטים" המפורסמים מאמרתו הידועה של מצביא גדול. הקורסים האלה, אשר כל מי שהשתתף בהם ונותר בחיים זוכר אותם בחדווה רבה, על אף עבודת הפרך ומשמעת הברזל שנדרשו ממנו. היו סימן ויסוד לבאות. בני ישראל הוסיפו ללמוד קשת – לא קשתות דל(ע)ג בעומר – בגולה ובמולדת, בסתר המחתרת ובעיצומה של מלחמתה. לימים, עוררה ידיעתם בשטח שהיה זר לעמם במשך עשרות דורות התפעלות כללית. ירמיהו הלפרין החל במצווה.

***

כן הוא עשה לגבי הצי העברי. מה הקמת צבא היתה שאיפת לבו של ירמיהו הלפרין, הים היה אהבת נפשו. רבים כמוני זוכרים את הכינוס העולמי של בית"ר בקרקוב, בו נתקבל – על פי הצעתו של ראש בית"ר – הנדר על שבע מצוותיו. זאב ז'בוטינסקי הציע לנדור לאמור: "אני מקדיש את חיי לתקומת המדינה העברית ברוב תושבים עברים על שתי גדות הירדן מזרחה ומערבה." זו מצווה א'. קם ירמיהו הלפרין לבקש לקבוע מצווה מיוחדת לכיבוש הים; התעורר ויכוח קצר. את הפתרון הגואל העלה ידידנו החכם מרדכי כ"ץ. הוא הציע לשוב לכתוב: קדמה וימה. וגם הים יהיה. הצעתו נתקבלה. ראש בית"ר שמח עליה. וכך, מתוך שינוי הנוסח המקורי, נתקבל אז הנדר הבית"רי. יוזמו העקשני של השינוי היה ירמיהו הלפרין, עוד לפני 28 שנים.

ושוב: את אשר יזם, קיים. ירמיהו הלפרין היה בעצמו ליורד ים, אשר בכיבושו על ידי אוניות ומלחים עבריים, ראה לפני המתפארים לשווא את הבטחת עתידה של האומה, השוכנת – על פי רצונו של מי שהציב גבולות לעמים – אולי בימים. ובהוליכו את "שרה" על מלחיה העבריים אלי חופי הארץ, גילה ירמיהו לעת סערה וסכנה את אומץ הלב אשר בלעדיו אין יורד ים ואין רב חובל, אין חייל ואין מפקד, אין צבא ואין צי – וכיבוש וכבוד אין. ניתן אפוא לומר, כי ירמיהו הלפרין היה חלוץ הקצונה העברית ביבשה אף בים.

***

איש מופלא היה ירמה שלנו. אהבו כל מי שבא במגע עמו. בן זמננו היה, וכאילו "מזמנים אחרים בא ואל זמנים אחרים קיווה ללכת". והיו, לכאורה, עוד סתירות בנפשו. הוא היה עליז מאוד, ורציני מאוד. כמפקד היה קשה כפלדה; כחבר היה רך ממשי. האופק לא שימש גבול לשאיפותיו, והוא ידע לעסוק בפרטי פרטים של תכנית הדרכה. הוא היה נסיך המשמעת; אך גם מרדן היה.

סתירות כאלו עושות את האדם היוצר, המשנה דברים, הדוחף את רעהו קדימה, המוסיף עניין לחיי זולתו. מהן דווקא קמה השלמות של כל מי ש"מקדיש את חייו".

כזה היה ירמיהו הלפרין. אהבנוהו. ובאהבה רבה נישא את זכרו בלבותינו.