"על-יד הכותל הדרומי חשפנו את האבנים שלגיונות הרומאים הטילו מלמעלה למטה בבואם בחמת זעם להחריב בית-מקדשנו. לעולם לא אשכח את הרגע שבו ראיתי במו עיני אבנים אלו; ולנגד עיני רוחי — ולנגד עיני רוחו של כל יהודי שמתבונן בהן — עמד בית-מקדשנו, ועמדו אבותינו המגינים בשארית כוחם נגד הסתערות הלגיונות של רומא הכובשת, ואחר-כך ניתצו את האבנים והפילו אותן למטה. והן היו מכוסות 1,897 שנים. והנה אנחנו, בני בניהם של מגיני בית-המקדש, שבנו אל המקום, גילינו אותן וראינו אותן. אצלנו העבר הוא העתיד. הוא מוכיח את הקשר שלא יינתק בין עמנו ובין ארץ-ישראל. ארצנו היא, מולדתנו. לא באנו אליה — שבנו אליה. שלנו היא, בזכות, כולה שלנו."- מנחם בגין.
השאיפה לשוב לירושלים ולבנותה עמדה בבסיס התנועה הרביזיוניסטית ובפעילותה המדינית והתרבותית. זאב ז'בוטינסקי ותלמידיו פעלו להגנתה ולשגשוגה של העיר עם הקמת כח ההגנה בירושלים, בייסוד פלוגות הכותל ולאחר הקמת המדינה במאבק לאיחודה מחדש. כך, מפלגת חרות היתה למפלגה היחידה, לאחר הקמת המדינה, אשר דרשה לשוב לעיר העתיקה לאחר אובדנה לכיבוש הירדני; את חזון זה זכה מנחם בגין להגשים בהשתתפותו בממשלת האחדות עם פרוץ מלחמת ששת הימים ובכהונתו כראש ממשלה העביר את חוק היסוד: ירושלים בירת ישראל.
