אתר מאגר כתבי מנחם בגין
מנחם בגין מרכז מורשת מנחם בגין מוזיאון מנחם בגין

אשר שופט יחטא

מתוך: עמ' 3
פורסם בתאריך: 30/08/1963
מקור: חרות

תקציר: במאמר זה יוצא בגין נגד דברי השופט כהן שופט בית המשפט העליון אשר השווה יהודים ויהדות לנאצים ולגזענות .השופט כהן השווה בין הפסילה של יהדותו של אדם בשאלת מיהו יהודי(גיור כהלכה) לאידיאולוגיה הגזענית של הנאצים. בגין מביע את תמיהתו לדברים אלה של השופט שאותו הוא מכבד ומעריך. בגין טוען כי היהדות פוסלת גזענות ומצווה לא לשנוא אלה לאהוב את הג. בגין מביע את תמיכתו באיסור נישואי תערובת משום שזה מונע התבוללות בקרב העם. בגין טוען עוד כי לדרוש גיור כהלכה זוהי לא גזענות כפי שטוען כהן.בגין קורא לשופט כהן לחזור בו מדבריו ומדגיש כי לא השופט כהן היה הראשון שהשתמש בביטויים המשווים יהדות לנאציזם וכי בן –גוריון קדם לו.

לציטוטים נבחרים >>

האמת ניתנת להיאמר. מר חיים כהן שופט-חבר לבית המשפט העליון, לא היה הראשון שהשווה יהודים, או יהדות, לנאצים וגזענות. קדם לו בכך מנהיגה של מפא"י. הוא החל בהפקרות לשון זו עוד לפני שלושים שנה ומעלה והמשיך בה עד לסף התפטרותו, הסופית או הזמנית, מתפקידיו הממלכתיים.

ראש הממשלה לשעבר טוען לאחרונה, בכל הזדמנות הניתנת לו, כי מי שאינו מקבל את דעתו על גרמניה דהיום, מזדהה עם דרכה של גרמניה דאתמול, או במלים אחרותמופלטות בלא חרדה, הוא גזען והיטלריסט. כדי לנסות להדיק הטלת שיקוצים כאלה ביהודים, שם בעל בעל הלשון הנמהרת בפיהם דברים, אשר מעולם לא עלו על דעתם ודל שפתותיהם. איך הם יכולים הוא שואל ברוגזה יופיטרית, לטעון כי גרמניה של היום היא בדיוק כגרמניה של שנות השלושים או הארבעים? בתשובה לשאלה עצמית זו, באים דברי דמגוגיה, שלא היתה ולא נבראה.
כדי להשמיע את הטענה אשר ראש מפא"י-בדימוס שם אותה, לתכלית ההוקעה, בפי זולתו, צריך להניח, כי היטלר לא ירה לתוך פיו, תחת חורבות מעוזו האחרון בברלין הנופלת; כי עד מאי 1945 לא השתוללה כמעט בכל חלקי תבל מלחמת עמים אשר החלה בספטמבר 1939; כי בראשית 1938 לא הפכה אוסטריה לאחד ממחוזות הרייך; כי בשלהי הקית של השנה ההיא לא נחתם הסכם מינכן המביש; כי הנשיא בנש לא גלה לארצם של צ'מרבליין ושל רנסימן, מחלקי מולדתו; כי צ'כוסלובקיה לא נעלמה ממפת אירופה; כי ריבנטרופ לא חתם על הסכם עם מולטוב והיטלר וסטאלין לא החליפו מברקי ברכה לבביים בנימתם וזוועתיים בצביעותם; כי פולין,השולחת סוס ורוכבו נגד טנק ותותחו, לא נמחצה; כי בריטניה וצרפת לא הכריזו מלחמה על הרייך השלישי; כי רוסיה לא הותקפה על ידו; כי לא היו פירל הרבור וסטאלניגרד ואל עלמיין, כפי שלא היו וישי של פטן, התנגדות של דה-גול, קיצו של מוסוליני ושבירתה כניעתה וחלוקתה של גרמניה.
אפשר היה למלא דפים שלמים בהשערות הדמייוניות, הנובעות מן הדברים המדומים, אשר מר בן-גוריון מיצרם בעצמו,כדי, בתרועת נצחון ובמטר גידופים, לסתור אותם. אין צורך בכך, כמובן. אך מותר, אולי אף חובה, להוסיף הנחה אחת בלבד. היה צריך להניח, כי כבשני אושוויץ עודם פולטים את העשן אשר כמוהו לא על אל הרקיע מאז נברא.
אם יש מישהו בישראל, הטוען, כי כל מה שהיה, בגרמניה ובאירופה ובעולם כולו, מאז ינואר 1939 ועד מאי 1945, לא היה ולא התרחש, יצביע עליו מנהיגה של מפא"י. אך איש כזה, כידוע, לא היה ולא נברא. על פי השיטה הנודעת מייצר לו מר בן גוריון דחליל, כדי בחיצים, המופנים אליו והניתזים ממנו, לפגוע באנשים חיים עמם הוא משתדל בהבל פיו לזהות את יציר כפיו.
כל מה ששוער לעיל, כי לא קרה, קרה. ברור, איפוא, כי גרמניה או, ביתר דיוק, הגרמניות של היום, אינה, או אינן, כרייך השלישי. השאלה האמיתית היא, האם יכול היהודי להתייחס לגרמניה של היום, כאילו לא היתה גרמניה של אתמול. שאלה מכרעת זו אינה זקוקה אלא לפירוש או פירוט קל. האם יכול היהודי להתייחס לגרמנים כפי שהוא מוכן להתייחס לכל עם אחר, אף על פי שהם עשו, תחת שלטון הנאצים, את אשר עשו בעמו שלו. שנית, האם יחסו אל הגרמנים יכול להידמות ליחסן של אומות אחרות אליהם, אף על פי שבהם נלחמו ואילו את עמו השמידו ורצו למחותו כליל מתחת שמי ה'.
זוהי השאלה לענפיה, בפשטותה ובעומקה, בלי הפיכת יוצרות פראית, זידונית. והתשובות מעיקרן הן שתיים. יש האומרים: לאו. הוא אינו זקוק לשום הסבר נוסף, באשר הוא נובע מן השאלות עצמן, שאינן דמיוניות אלא מעוגנות במציאות. דמים, כמוה לא היתה בתולדות אנוש. התשובה השניה היא חיובית. היא זקוקה להסברים רבים. אך האמת היא, כי הראשון בהם היה, ונשאר, החמרי. עובדה ניצחת היא, כי עד הסכם השילומים היה הלאו המוחלט משותף לכל בית ישראל; רק מאז החלו הגרמנים לשלם דמי כפרה, קמו לנו מטיפים, התובעים כי נתייחס לגרמניה של בון, כאילו לא היתה גרמניה של טרבלינקי.
,,התקווה" הזאת תובעת, כי נוסיף להתייחס לגרמניה המשלמת כאילו לא היתה גרמניה משמידה, גם כאשר גרמניה של היום משגרת מומחי השמדה דאתמול אל המסוכן באויבינו, השואפים לכלות את שארית הפליטה של ישראל. שיקולו של שר החקלאות, ושל מי שלימדו איך להתייחס לגרמניה, מחייבנו כמו כן להתעלן מן העובדות, אשר אביאן מתזכיר רשמי אחת אחר רעותה:
בקרלסרוה נידון מפקדה של פלוגת השמדה ל-12 שנות מאסר על השתתפותו ברציחתם של יותר מאלף אנשים נשים וילדים. שנת מאסר בקירוב על כל מאה יהודים נרצחים.
בגיסן נידונו שלושה נאשמים על השתתפות ברציחתם של מאה וששים ושנים בני אדם לעונשי מאסר בין שלוש שנים ושלושה חדשים לשנתיים ותשעה חדשים, העוןנש המינמלי המחייב לפי הדין הפלילי.
במינכן נידון אדם על השתתפות ברציחתם של חמישה עשר אל, אנשים לעשר שנות מאסר. העונש המכסימלי (על פי החוק) הוא חמש עשרה שנות מאסר.
בפרנקפורט הטיל בית המשפט עונש של חמש שנות מאסר על אחד הסוכנים של משרד הבטחון לרייך (זה משרדו של אייכמן) על השתתפות ברציחתם של מאות יהודים מהונגריה. פחות משנה בעד כל מאה יהודים מן הנאשם ברציחתם אפילו לא נשללה זכות מדינית-אזרחית כלשהי.
כך מתייחסים הגרמנים, היום, למעשים אשר בני עמם עשו, אתמול, ביהודים. בעל התזכיר, או מפרשו, מסביר, מעל עמודי ,,הטיימס", כי בעיני הצבור הגרמני רצח המוני (של יהודים כמובן) מזוהה עתה עם שוד רציני או קבלת חפצים גנובים!
אבל מי שאומר, כי מחמת העבר ובגלל ההווה, היונק ממנו, אין העם היהודי יכול להתייחס לגרמנים, כאילו לא היו כלל המעשים המפורטים בפסקי ,,הדין" של בתי ,,המשפט" בקרלסרוה בגיסן בפרנקפורט ועוד – הריהו זוכה, מפיו של ראש מפא"י, לתוארים המשקצים של גזען והיטלריסט. זוהי תופעה חולנית. היא באה ללמד על שנאה, עמוקה מיני תהום, אשר האכול בה מוכן לנסות להשמיד את יריביו במובן המוסרי, מאחר והוא חדל אונים להשמידם באופן אחר.
ב.
יתכן, כי באוירה, בה ראש ממשלה ומנהיגה של מפגת השלטון, הרגיל לחלק ציוני פטריוטיזם ימינה ושמאלה, מרשה לעצמו להטיל את דופי הגזענות והנאציזם רק משום שדעתם על היחס המאותנן כלפי גרמניה היא אחרת משלו – יכול היה גם מר חיים כהן, היושב על כס המשפט העליון בישראל, להשמיע נאצה זו כלפי היהדות ומסורתה. אך, מובן מאליו, שאין האוירה המורעלת משחררת את מר כהן מן האחריות המוסרית. אך, מובן מאליו, שאין האוירה המורעלת משחררת את מר כהן מן האחריות המוסרית שלו על הדברים הנוראים, שהוא השמיעם, אמנם לא מעל כס המשפט, אל במה שנקרא דו-שיח יהודי-ישראלי, ואשר אביאם, למען נדע את כל אימתם כלשונם וככתבם:
,,צר לי לקבוע שהרוב המכריע מבין אותם תלמידי חכמים (אליהם פנה בשעתו בשאלה מיהו יהודי ראש הממשלה לשעבר)הביעו דעתם, כי יש לנהוג לפי ההלכה הקדומה אשר לפיה תלויה יהדותו של אדם ביהדותה של אמו. נדמה לי שזוהי אחת האירוניות המרות ביותר של הגורל שאותה גישה ביאולוגית או גזענית אשר הופצה ע"י הנאצים ואשר איפיינה את חוקי נינברג הנודעים לשימצה, שאותה גישה תהפוך בגלל מסורת יהודית שטוענים לה שהיא קדושה או מקודשת) לבסיס לקביעה או לפסילה רשמית של היות אדם יהודי במדינת ישראל".
לפני שאעמוד על הדברים האלה אשר קשה היה לי, לא אכחד, לשוב ולהעתיקם, אבהיר, מהו יחסי האישי אל מר חיים כהן כפי שהכרתיו. עם היועץ המשפטי לשעבר ישבתי בועדת חוקה חוק ומשפט למעלה מעשר שנים תוך עבודה תחיקתית משותפת וממושכת, למדתי כי מר כהן הוא איש בעל ידיעות נרחבות ביותר. משפטן מובהק הנהו. בעל כושר ניסוח יוצא מגדר הרגיל. ולא רק השכלה כללית יש לו הוא גם יודע את האותיות הזעירות בתורת ישראל סבא.
דוקא משום כך אחזתני תדהמה, מלווה צער עמוק ביותר, למשמע דבריו כפי שמפורשים ומודגשים יצאו מפיו. הן, מעל לכל, אין בהם אמת. מי שמשכיל שלמד ושנן והתבונן, יכול וחייב לדעת, כי הכל, לפגיעה לפציעה ולהשפלה, יש בגזירה השווה של מר חיים כהן; אבל חסר לה דבר אחד: היסוד.
הגזענות, כידוע, שונאת לא רק כל זרות אל גרות. וכיצד מתייחסת היהדות לפי מסורתה לגרים, בשני המובנים ההיסטוריים של מושג זה? אדרבא נלך, אדוני השופט, אל המקורות ונתבונן.
עושה משפט יתום ואלמנה ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה. ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים. וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים. בך, ועוד ועוד, נצטווינו מאז היינו לעם. והחזרה המוסרית: כי גרים הייתם בארץ מצרים, כלום יש דומה לה לתהילה?
לימים לימדונו רבותינו. אם היה בן גרים, אל יאמר לו זכור מעשי אבותיך. ועוד: אם היה גם ובא ללמוד תורה, אל יאמר לו פה שאכל נבלות וטריפות שקצים ורמשים בא ללמוד תורה שנאמרה מפי הגבורה? לפנינו איפוא תורה שלימה מקדשת, לא רק מקודשת, של פסילת הגזענות ודחייתה המוחלטת. היהדות מצווה לא לשנוא אלא לאהוב את הגר, לקבלו לתוך עמנו בלב שלם, לא להזכיר את אבותיו או עוונותיו. איך יכלה תורה אנטי-גזענית זו להשתכח מלבו של מר כהן? איך יכול איש בישראל, שופט בעמו, לקום ולומר, כי למסורת נשגבה זו אותה גישה, ועוד פעם, בהדגשה, אותה גישה, כלומר זהה לחלוטין, כמו לגזענות הנאצית, נושאת השנאה וההשמדה, מחוקי נירנברג ועד תאי הגאזים? זו אינה אירוניה; זו טרגדיה. והרואה אותה, חלחלה תעבור בנפשו.
אמנם כן, קיים מימים ימימה איסור חיתון של בני ישראל בבני עמים אחרים ובנתיהם. ככתוב: ולא תתחתן בם בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך כי יסיר את בנך מאחרי ועבדו אלוהים אחרים וגו'. חכמינו גם פרשו פסוק זה, כי בנו של בת ישראל יהודי הוא, ואילו בנה של נכריה אינו יהודי. כדברי רש"י, למדנו שבן בתך הבא מן הכותי קרוי בנך אבל בן בנך הבא מהכותית אינו קרוי בנך אלא בנה שהרי לא נאמר על בתו לא תקח כי תסיר את בנך מאחרי אלא כי יסיר את וגו'.
באשר לאיסור החיתון הכולל, אדרבא יאמר כל שופט וכל חכם וכל משכיל וכל מאמין וכל מי שאינו מאמין, האם אלמלא הוא, לא היה עמנו נעלם כליל מזה דורות רבים? כלום יימצאו מאן דהוא בישראל, אשר תכנס בו רוח שטות, הקרויה מודרניסטית, והוא יציע בעטיה כי דוקא עתה, משזכינו לאתחלתא דגאולה, עלינו להיעלם בדרך זו? מי שיטיל על צוו הקיום הלאומי את תוו הגזענות, יהיה חייב להמשיך ולהטילו על כל יחוד שלנו, כגון שפתנו העברית, או התחברותנו חסרת התקדים אל הארץ הזאת ועוד. אך ידוע כי באיחודנו קיומנו, או חיינו ביחודינו.
אבל אם המדובר באמהות כקביעה ליהדות , אינני יודע אם אפשר לקרוא לה ביאולוגית, אבל בודאי אסור לכנותה גזענית. גם הלכה זו היא במהותה אנטי-גזענית. כל כך למה? אפילו אין בטחון כי האב הוא יהודי; אפילו יש בטחון כי האב אינו יהודי, הנולד מאם יהודיה, יהודי הנהו. האם זוהי, אותה גישה גזענית שהופצה ע"י הנאצים? מר כהן יודע היטב, כי טיפת דם יהודי הספיקה בארץ מוצאו, כדי שמי שירשה מזה דורות יישלח אל מאין לא היתה שיבה עוד. ואף על פי כן הוא אמר את אשר אמר. איך? קצרה בינת אנוש מלהשיג.
ומה על בנה או בתה של נכריה, אם הם רוצים להיות בני עמנו? הם צירכים גיור. הלכה אינה מוצאת חן בעיני מר כהן. אך ברור, כי גם היא הכרחית להמשך קיומו של עמנו. בלעדיה, אמנם לא מיד אלא ברבות הימים יפורק העם היהודי ויומס בין העמים. האם השופט הנכבד הואיל לתת דעתו על תוצאה בלתי נמנעת זו? האם הוא יציע היעלמות הדרגתית של העם שקיומו סבל ואמונה ויסורים וקרבנות, עליהם דיבר בהרצאתו, והוא, העם היהודי, צריך ורוצה להוסיף ולהתקיים? נכון, וייטנמי יכול להיות גם קתולי וגם בודהיסטי. ערבי יכול להיות גם נוצרי וגם מוסלמי. אבל יהודי אינו יכול להיות לא קתולי ולא בודהיסטי לא לוטרני לא מחומדני. אין יהודי אלא יהודי. עם הקשר הזה, בין הלאום ובין הדת, קמנו כעם לפני אלפי שנים, עמו אנו קיימים ובו נחיה לדורי דורות. הבא לנתקו, מכרים את הכורת על העם מקיימו. גם בכך יחודנו.
אבל אם דורשים גיור, או יהוד, ממי שבא, מקרב עם נכרי, לקברנו, כלום גזענות היא? ההיפך הוא הנכון. גם בהלכה זו יש אנטי-גזענות מובהקת. אדם ללא גזע לאום מוצא או דת, הרוצה לבוא לתוכנו, יקבל על עצמו את היהדות ויתקבל לתוך עמנו. היכן הגזענות פה? האם ,,חוקי נירנברג הנודעים לשימצה" כך הורו? אין זאת כי משהו הדומה ללקוי מאורות הכתיב את דברי הנאצה למי שהשמיעם.
 
ג.
השופט כהן טוען, כי אין הוא מוכן לחזור מהם. להיפך. לפי הצהרתו האחרונה, הרי הוא מוכן לשוב ולומר אותם, ולא יגור מפני איש.
המלים האחרונות הללו, המקוריות, האדירות, כלום הן חלות על מקרה זה? המדובר הוא לא בשופט שהוציא, לפי הכרתו, דין צדק, אלא באדם, אשר, על אף היותו שופט, יצא לבייש את עמו עם בעיני בניו ואם בעיני עמים אחרים. להווי ידוע למר כהן הנכבד, כי את הדברים, אשר הבאתים בשפת עבר, קראתי, מלה במלה לפני שבועות מספר, מעל עמודיו של אחד העתונים הגדולים בעולם, הלוא הוא ,,הטיימס". בושתי ונכלמתי. אבותינו שאלו: למה יאמרו הגויים אייה אלוהיהם? עתה ישאלו הגויים: הזה אלוהיהם?
אולם מה לעלבון הצורב, המלווה עיקשות, ולאל-מגור? מר כהן יודע, כי אינני נמנע על אלה שאינם מעריכים אומץ לב. אבל כיצד הוא מבטאו. ברור, לשופט הנכבד כי כל התביעות להעמדתו לדין, משמעתי או אחר, שוא הן. ומוטב היה, לפי הכרתי, ולא היו מועלות כלל. הענין אינו למשפט אלא למוסר, לא לשוטר אלא למצפון. ומר כהן יודע, כאמור, כי איש לא יתבעהו ואיש לא יפטרו. איזהו אומץ הלב, הדרוש, במעמדו המיוחד, כדי שיאמר, כי אין מגור בלבו? מי שיושב בתוך טנק עב-שריון לא יוכל להתהלל בגבורה נפשית מיוחדת, אם לא יפחד מפני חצים הנשלחים אליו מקשת מתוחה.
לשופט כהן דרוש בימים אלה אומץ לב מסוג אחר לגמרי. וכדי להקל עליו את הדבר, ואולי, אם יסתייע, את המעשה, אספר באזניו, כיצד נהג בימים עברו אדם גדול
היו אלה ימי המרד בארץ ישראל. המחתרת הפליאה במכותיה. וינסטון צ'רצ'יל, הרגיש ביותר לפרסטיז'ה הבריטית, זעק מרה להשפלתה ע"י היהודים הלוחמים. שר המושבות דאז קריץ ג'ונס עמד במטר שאלות הנרגזות של ראש האופוזיציה. באחד הימים הבטיח המיניסטר כי ישאל מיד, תוך ישיבת הפרלמנט, את הנציב בירושלים על מאורע מסויים בארץ ישראל הכבושה. אמר אחריו צ'רצ'יל: לך, אין אתה ראוי אלא למען דבר אל האיטלקים.
בדיעבד הוברר לנו, כי זוהי אמירה אנגלית מקובלת הבאה לתאר איש בלא-יעל, להבדיל מבן בליעל במובנו הידוע. אימרא זו,משיצאה מפיו של צ'רצ'יל, פורסמה בכל רחבי העולם. קראוה גם האיטלקים. הם נעלבו. מחו. כמה מבני האריסטוקרטיה, בזכרם את תהילת הכסל שחלפה, תבעות את צ'רצ'יך לדו-קרב. הוא אף לא השיב להם.אך הוא נענה לקריאה אחרת. יום אחד, קם האיש ממושבו וביקש סליחה גם מן האיטלקים, אותם העליב, וגם מן הפרלמנט, אשר באזניו השמיע את הערתו הנחפזת.
אחר הדברים האלה, אומר בגלוי, כי לשופט בית המשפט העליון מר חיים כהן לא יוכל לעמוד אומץ לב מלאכותי בנוסח, אחזור ולא אגור. דרוש לו, לפי הכרתי העמוקה, אומץ לב אזרחי, אמיתית, לקום ולהודיע את אשר צ'רצ'יל אמר. ויואיל נא מר כהן לשקול את הקל וחומר, לא רק מבחינה אישית, אלא בעיקר בגלל מהות הדברים. מה היתה פגיעתו של צ'רצ'יל באיטלקים, בהשוואה עם פציעת נשמתו של עמנו בידי מר כהן? מדוע אין הוא יכול להודות, כי נכשל בלשונו ומצטער על דבריו וחוזר מהם? העם חייב בכבוד שופטיו: האין השופט חייב בכבוד עמו?
אומרת התורה: אלוהים לא תקלל ונשיא לא תאור. אונקלוס מתרגם את החלק הראשון של הפסוק: דינא לא תיקיל. הכוונה לדיינים, אמרו חכמינו. אסור לקלל דיין שחייב בדין. אבל אם אסור לעם לקלל דיין, המותר לדיין לקלל את העם? וכלום תיתכן קללה נוראה יותר לישראל,אם אומרים עליהם כי הלכתם שאולה מן הנאציזם, או, על פי סדר הזמנים, יולדתו היא?
אשר נשיא יחטא... והתורה מפרשת, כיצד יביא קרבנו וייסלח לו על שגגתו. רש"י מאיר: אשר לשון אשרי – הדור שהנשיא שלו נותן לבן להביא כפרה על שגגתו, קל וחומר שמתחרט על זדונותיו. אולי ניתן לומר, כי מי שיושב לדין בבית המשפט העליון הוא בבחינת אחד הנשיאים. האם יהיה עלינו חלילה לומר: אוי לו לדור ששופטו אינו נותן לבו לכפר על שגגתו ואף אינו מוכן להתחרט על זדונותיו? כי הרי אם השופט כהן מכריז, שהוא מוכן לחזור על דבריו הנוראים, משמע שאין עוד לדבר על שגגה שיצאה מלפניו. האם רוצה השופט כהן שילדינו יתביישו ביהדותם, מורשת אבותיהם? אנו נפגעים כולנו, עד עמקי נשמתנו, בשמענו צר ואויב מתעלל ומשווה, באזני האמים, את מדינת היהודים לגרמניה הנאצית; איך לא נזדעזע, אם השואות אלו יוצאות מתוכנוף עולות מכסא השלטון, יורדות מכס המשפט? ביסורים רבים זכינו לראשית גאולתנו. אנו רוצים לשאת בגאווה את יהדותנו ולהנחילה לבנינו ולבני בנינו אחרינו. מדוע הם צריכים לקבל – וממי? – כי עליהם להתבייש במקור גאוותם? מדוע הם צריכים לשמוע – ומפי מי? – כי היהדות דומה, כביכול, לטומאת הדמים של מי שהשמיד את אבותיהם? כלום נגזר עלינו לאמור: מחרפיך ומנאציך ממך יצאו? השופט כהן, חזור בך.
database=
 
האמת ניתנת להיאמר. מר חיים כהן שופט-חבר לבית המשפט העליון, לא היה הראשון שהשווה יהודים, או יהדות, לנאצים וגזענות. קדם לו בכך מנהיגה של מפא"י. הוא החל בהפקרות לשון זו עוד לפני שלושים שנה ומעלה והמשיך בה עד לסף התפטרותו, הסופית או הזמנית, מתפקידיו הממלכתיים.
ראש הממשלה לשעבר טוען לאחרונה, בכל הזדמנות הניתנת לו, כי מי שאינו מקבל את דעתו על גרמניה דהיום, מזדהה עם דרכה של גרמניה דאתמול, או במלים אחרותמופלטות בלא חרדה, הוא גזען והיטלריסט. כדי לנסות להדיק הטלת שיקוצים כאלה ביהודים, שם בעל בעל הלשון הנמהרת בפיהם דברים, אשר מעולם לא עלו על דעתם ודל שפתותיהם. איך הם יכולים הוא שואל ברוגזה יופיטרית, לטעון כי גרמניה של היום היא בדיוק כגרמניה של שנות השלושים או הארבעים? בתשובה ל�