אתר מאגר כתבי מנחם בגין
מנחם בגין מרכז מורשת מנחם בגין מוזיאון מנחם בגין

בטקס התייחדות עם גבורת עולי הגרדום: בגין יבוא יום ודגלי המדינה וצבאה המנצח יורכנו על קברותיהם של הרוגי המלכות

מתוך: עמוד 1
פורסם בתאריך: 27/05/1957
מקור: חרות

תקציר: העתון מדווח על עצרת זכרון לעולי הגרדום שנערכה ליד קברו של דב גרונר. בגין ספד להם וציין את גבורתם והקרבתם. בגין טען שבניגוד לארה"ב בה את עולה הגרדום היחיד על שחרורה כל נשיאיה ונציגיה מכירים ומוקירים, מי שמחזיק בשלטון בארץ לא מכיר בגבורתם, ולכן לא מקדיש כסף לאתר הנצחה מקום בו עמד כלא עכו (שבו גם ישבו אנשי הגנה), לא מעלים את עצמותיו של ז'בוטינסקי, ולא שלחו אף נציג רישמי מטעמם לכבד ולהשתתף באזכרה זו.

לציטוטים נבחרים >>

 

 
לפני עשר שנים הם עלו לגרדום ואנחנו עדיין+ בעיני רוחנו רואים את מצעדם מעלה מעלה ובאזנינו שומעים את שירתם בוקעת מעבר לחומות. הדרך בין תא המות לתהום הפעורה של הגרדום היא כה קצרה וכה ארוכה היא. עולם ומלואו בה, וביתר דיוק שני עולמות נפגשים עליה ומתנגשים אחד במשנהו. בתחלתה האמונה של בעלי הרוח, ובסופה חזיון של אמונה כבירה בנצחון הצדק, בשירה, שירת הדרור עד צאת הנשמה, התעלית הרוח מעל הגוף, רסוק התליה, נפוץ הכבלים, היציאה ההיסטורית מעבדות לחרות. זו הדרך הצרה הארוכה אשר הם עברו לפני עשר שנים מהתא החשוך עד לגרדום הגבוה.
במלחמת השחרור האמריקאית, שנטלה אלפי קרבנות, היה עולה לגרדום אחד ויחיד, נתן הייל, שאמר לפני צאת נשמתו "אני מצטער שאין לי אלא חיים אלה כדי לתתם למען ארצי". מאז נושא כל העם האמריקאי לדורותיו ולשכבותיו, על נבחריו ונשיאיו את שמו של הייל לתהילה. הם יודעים לכבד גבורה ולחנך על ברכיה את ילדיהם. אין שום צורך ללמד אותנו, להעלות על נס גבורה בשדה הקרב: אנחנו התחלנו בה והמשכנו בה. אולם גבורתו של עולה גרדום היא, בלי ספק, מיוחדת במינה. הוא יושב בצלמות ימים ולילות, שבועות וחדשים. לבסוף הוא עושה את הדרך הצרה ארוכה, ואם הוא לא נשבר, אלא שר ומאמין ובמרך בו ולמעבר – מה כביר הוא חזיון הגבורה הז. אף על פי כן היא לא הוכרה עדין בישראל.
ישנם שלושה סמלים שחורים לרשעות השלטת עדין בישראל. האחד – מניעת העלעתן של עצמותיו של אבי המרד זאב ז'בוטינסקי לפני עשרים ואחת שנה כבת אבינו בצוואתו כי רק ממשלה יהודית של א"י תהא מוסמכת לצוות על העלאת עצמותיו לאדמת המולדת. אלמלא צוואה מחייבת זו היינו מזמן יכולים להביא את עצמותיו של מורנו ורבנו למנוחת עולמים אולם אבינו הוא, את רצונו עשינו בחייו, איך לא נכבדו אחר מותו?
צוואתו צו עליון לנו. והנה קיימת זה תשע שנים ממשלה יהודית בישראל, היא יודעת על הצוואה והיא משאירה את עצמותיו של גדול הלוחים והחולמים על תקומת ישראל, אחרי הרצל, בכך, רשעות מרושעת.
סמלה השני של רשעות זו: בית החולים לחולי נפש במבצר עכו. הטענה הרשמית היא כי אין כסף כדי להקים את חולים מסוג זה במקום אחר. לכל יש כסף, רק למטרה זו כסרה הפרוטה. במצר זה ישבו גם חברי ה"הגנה" על החזקת נשק. בו נמקו חיילי האצ"ל ולח"י במשך שנים על מלחמת שחרור. בו יש ב הראשון באסירי עכו זאב ז'בוטינסקי וחביו להגנת ירושלים.הוא נפרץ, המבצר בידי מוחצי אויב, אדירי הגבורה. זה יכול היה להיות פנתיאון לאומי לגבורה ולהקרבה. אבל למען לא ייזכר חלקם של משחררי האומה במלחמת שחרורה, מסכימה הרשעות המרושעת אפילו לכך שסבלם של חברי ה"הגנה" בכלא עכו לא יועלה לעין כל, כי התכלית היא לבל יעולה זכר פעלם האדיר של פורצי המבצר והרוגי המלכות רשעית מרושעת.
סמלה השלישי: אי הופעת דוברי המדינה על קברותיהם של עולי הגרדום. לא נתן הייל אחד לנו, אלא שניים עשר עולי גרדום, גבורי הגבורים, גדושי הקדושים ועידן לא בא למסור להם כבוד לא שליחו של נשיא המדינה, לא נציגו של יו"ר הכנסת, לא שלישו של מפקד הצבא. כך גזרה הממשלה על רשעותה המשולשת.
אולם, סיים הנואם, מי יודע את צו הגורל, את דרכי ההשגחה העליונה מי יגלה? אולי זהו הצו, שאנחנו בעצמנו, תלמידיו של זאב ז'בוטינסקי ניתן, בשם ממשלת ישראל, את ההוראה לפקוד עצמותיו והעלותן לאדמת ציון וירושלים; אולי זהו הצו שאנחנו בעצמנו, אחיהם לנשק של פורצי כלא עכו, ניתן את הצו לטהרו ולהפכו להיכל הגבורה ואחיהם לאמונה של עולי הגרום נבוא בשם ממשלת ישראל, בשם האומה כולה, להרכין את דגלי המדינה וצבאה המנצח בפני גבורותיהם של הרוגי המלכות.
בבוא היום, והוא יבוא, עשה נעשה כן. כה יתן לנו האלהים וכה יוסיף